עולם שימפנזי הולך ונעלם
פעילות האדם לא מאיימת רק על חיי השימפנזים, אלא גם על תרבותם. מחקר חדש מעלה כי נוכחות בני אדם גורמת לאובדן רבות מהמסורות הנלמדות של קרובינו קופי האדם
השימפנזים בחוף השנהב שבמערב אפריקה מפצחים אגוזים בעזרת מקלות כבדים, בעוד השימפנזים שחיים צפונה משם, בגיניאה, מפצחים אותם בעזרת אבנים. השימפנזים של טנזניה לא מפצחים אגוזים כלל, אך הם שולפים טרמיטים מקיניהם באמצעות תחיבת מקל לקן. לכל קבוצת שימפנזים יש מסורות משלה, התנהגויות המיוחדות לה ושונות מאלו של קבוצות אחרות. אך מחקר חדש מציע שמרכיבים רבים מתרבות השימפנזים עלולים להיעלם בקרוב.
ב-1999 הציגו אנדרו וויטן (Whiten) ושורה של חוקרים אחרים 39 התנהגויות כאלו, משש קבוצות שימפנזים ברחבי אפריקה. חלקן היו פעולות למציאת מזון, ואחרות נועדו לתקשורת בין חברי הקבוצה – שימפנזים באוגנדה, למשל, נוהגים להחזיק ידיים מעל ראשיהם בזמן שהם עוסקים בגרומינג, ניקוי פרווה הדדי. לא רק רפרוטאר ההתנהגויות היה שונה מקבוצה לקבוצה, אלא גם הצורה שבה בוצעו הפעולות: הכלים ששימשו לשליפת הטרמיטים, תנועות היד המדויקות ועוד.
עובדה זו, עם מחקרים תצפיתיים שהראו כיצד השימפנזים הצעירים לומדים את המלאכות האלו, הביאו את החוקרים למסקנה שאלו אכן מסורות: התנהגויות נלמדות העוברות מדור לדור, מיוחדות לכל קבוצה. אצל בני אדם, מסורות דומות הן הבסיס לתרבות הייחודית של כל קהילה, וחוקרים רבים טוענים שכך גם צריך להתייחס למסורות אצל בעלי חיים, כמרכיבים של תרבות.
מסורות נלמדות נצפו לא רק אצל שימפנזים, אם כי נראה שהתרבות שלהם מפותחת יותר משל אחרים. רק לאחרונה דווח על דולפינים ליד חופי אוסטרליה שנוהגים ללכת על זנבם במים, טריק שאחת מהם למדה ככל הנראה בשהות קצרה בדולפינריום והאחרים למדו ממנה. לוויתנים לומדים את השירים שהם משמיעים מחברי קבוצתם ומשנים אותם עם הזמן, ויש עוד דוגמאות לא מעטות, בעיקר אצל קופים וקופי אדם אך גם אצל יונקים ימיים ובעלי חיים נוספים.
רבים מבעלי החיים האלו, בראש ובראשונה השימפנזים, נמצאים בסכנת הכחדה – והכחדה שלהם פירושה הכחדה של תרבותם. יותר מכך: כל קבוצה שנעלמת לוקחת איתה את המסורות הייחודיות לה, ואת הידע שצברה בנוגע לניצול משאבים והשגת מזון.
"לפעמים בחיפזון שלנו לשמר את המין, אני חושבת שאנחנו שוכחים את הפרטים" אמרה הפרימטולוגית קאט (Hobaiter) הובייטר לכתב העת אטלנטיק. "כל אוכלוסייה, כל קהילה, אפילו כל דור של שימפנזים הוא ייחודי. לאירוע מסוים יכולה להיות השפעה קטנה על האוכלוסייה הכוללת של השימפנזים, אבל הוא עשוי לחסל קהילה שלמה – תרבות שלמה. לא משנה מה נעשה בשביל לשקם את שטח המחייה שלהם או לתמוך בגידול האוכלוסייה, ייתכן שלעולם לא נוכל לשחזר את התרבות הזו".
לא שומרים על המסורת
מחקר חדש מצביע על כך שהתרבות השימפנזית הולכת ונעלמת כבר היום. את המחקר הובילה אמי קלאן (Kalan) ממרכז מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית, והוא נערך כחלק מהתכנית הפאן-אפריקאית, שמטרתה לחקור את התרבות השימפנזית.
החוקרים אספו נתונים על 31 התנהגויות שונות מ-46 קבוצות שימפנזים שלא נחקרו קודם לכן בצורה מסודרת. הם עשו זאת בעזרת מצלמות שהושארו בשטח, בחינה של חומרים שהשימפנזים השאירו אחריהם – כמו אגוזים מפוצחים או מקלות ליד קִני טרמיטים – וגם על ידי חיפוש שרידי מאכלים שונים בצואה של השימפנזים. את המידע שאספו הם צירפו לנתונים ממחקרים קודמים על קבוצות שימפנזים נוספות. בסך הכל היה בידיהם מידע על 31 ההתנהגויות האלה ב-144 קבוצות שימפנזים.
חקר התרבות השימפנזית הוא תחום צעיר. מחקריה של ג'יין גודול בתחילת שנות ה-60 היו הראשונים שחשפו חלק מהמסורות השימפנזיות, והם התמקדו בקבוצה אחת בטנזניה. קבוצות נוספות נחקרו מאוחר הרבה יותר.
לחוקרים, אם כך, לא היו נתונים לגבי המסורות וההתנהגויות שהתקיימו ב-144 הקבוצות בעבר כדי להשוות זאת למצב הנוכחי, ולפיכך הם הִשוו בין שני סוגים של קבוצות החיות כיום: קבוצות שחוו הפרעה קשה מצד בני האדם וכאלו שנפגעו באופן קל יחסית. הפגיעות יכולות להיות למשל כריתה של היער באזור, ציד או כל גורם אחר, כל עוד האחראים לו הם בני האדם.
המסקנה שעלתה מההשוואה הייתה ברורה: אצל הקבוצות שהושפעו יותר מנוכחות בני האדם נמצאו פחות מאותן מסורות. הסיכוי של קבוצות אלו להציג כל אחת מ-31 ההתנהגויות שנבדקו היה קטן ב-88 אחוזים מזה של קבוצות שהושפעו בצורה הקלה יותר. "באיזו דרך שלא הסתכלנו על הנתונים, קיבלנו את אותה תבנית ברורה" אמרה קלאן.
הולכים לאיבוד
כיצד פוגעים בני האדם בתרבות של השימפנזים? קודם כל, כל הפחתה במספר השימפנזים, בגלל חוסר במזון או ציד, מוביל לכך שלדור הצעיר יהיה פחות ממי ללמוד, ולאובדן ידע חשוב שאותם שימפנזים צברו.
גם הסיכוי שמישהו מחברי הקבוצה יחדש וימציא דרכים נוספות לפצח אגוזים, למשל, פוחת ככל שהקבוצה קטנה. בנוסף, כריתת עצים שמחלקת את היער לאזורים נפרדים (פרגמנטציה) מקשה על מעבר של שימפנזים מקבוצה לקבוצה, וכך גם של הידע שלהם. גם חיסול של משאבים מסוימים עלול להוביל לכך שמסורות הקשורות בהם יאבדו: ללא אגוזים, למשל, לא תהיה מסורת של פיצוחם.
כבר ב-2002 פרסם חוקר האורנגוטנים קרל ון שאיק (van Schaik) מאמר שבו הזהיר כי המסורות הנלמדות של בעלי החיים יפלו קורבן להשפעת בני האדם. הוא כינה זאת "השערת ההפרעה", והמאמר החדש הוא הראשון שסיפק עדויות התומכות בה. "בזכות המאמץ הכביר של הצוות הזה יש לנו נתונים ראשונים, ונראה שהם מאשרים את המודל" אמר ון שאיק. "זה מחקר מרשים מאוד".
למרבה הצער, תוצאות המחקר מראות שאנחנו מאבדים במהירות לא רק מגוון גנטי, אלא גם מגוון תרבותי. "זה מדהים לחשוב שלפני 60 שנה לא ידענו כמעט כלום על ההתנהגות של המין הקרוב אלינו ביותר בטבע", אמר וויטן. "אבל עכשיו, בדיוק כשאנחנו מתחילים להכיר באמת את בני דודנו הפרימטים, פעילות בני האדם סותמת את הגולל על כל מה שגילינו".
חלק מהמסורות של השימפנזים, כמו המנהג להקיש על ענפים כדי למשוך תשומת לב או לזרוק אבנים על עצים, הן שרירותיות לחלוטין. אך מסורות אחרות הן התאמות לסביבה שבה נמצאים בעלי החיים, ועוזרות להם למצוא מזון ומשאבים אחרים. כאלו הן למשל המסורות של שתיית מים בעזרת "ספוג" מעלים, או הוצאת דבש מכוורת בעזרת מקלות. אם המסורות האלו יאבדו, יהיה לשימפנזים קשה יותר לשרוד.
כיום, חלק ממאמצי השימור מוקדש להחזרת מינים שנעלמו מהטבע לאזורי המחיה שלהם. אך ללא הידע התרבותי, הפרטים המוחזרים עלולים למצוא את עצמם בבעיה. כך גילו למשל החוקרים שהחזירו לוויומינג בארצות הברית את הכבש גדול הקרניים (Ovis canadensis), שחי שם בעבר.
הכבשים לא ידעו מתי ולאן לנדוד כדי למצוא מזון במשך כל השנה, ידע חשוב שבאופן טבעי הם מקבלים מאמם ומחבריהם לקבוצה. בעיה דומה עם ההחזרה לטבע של עגורים אמריקאיים (Grus americana) הובילה לפתרון יצירתי: דאונים שמנחים את העגורים ומכוונים אותם בשעת הנדידה.
המחקר החדש מצביע על כך שידע תרבותי רב, שעשוי להיות חשוב מאוד לשגשוג הקבוצה, אובד כל הזמן. אבל בשל העובדה שהוא אינו בולט לעין כמו נדידה של כבשים או עגורים, הוא מקבל פחות תשומת לב. הדרך למנוע, או לפחות להאט, את האובדן התרבותי, טוען וויטן, היא קודם כל להתייחס לכך במאמצי השימור שלנו. "במקום להתמקד רק בשימור של ישויות גנטיות, כמו מינים" אמר, "אנחנו צריכים לקחת בחשבון גם ישויות תרבותיות".
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון למדע
לפנייה לכתב/ת 
