היסטוריה נעדרת - סיפור עליית יהודי אתיופיה

"בוודאי תהיה מרוצה לשמוע שניתנה הנחיה למערכת החינוך לכלול את לימוד תולדות היהודים החיים באתיופיה כחלק מלימוד תולדות ישראל בתפוצות". עם הבטחה ברורה כזו – שעליה חתום שר החינוך בעצמו – אפשר היה לצפות שסיפורם של היהודים באתיופיה, כמו גם עלייתם ארצה, יהפכו לחלק בלתי נפרד מהמורשת הלאומית שסופג כל תלמיד במערכת החינוך הישראלית.

לא מדובר בקדנציה של נפתלי בנט שהסתיימה זה עתה: ההבטחה הזו ניתנה באפריל 1974 על ידי יגאל אלון, ומאז הגיעו לכאן, בכמה גלים, יותר ממאה אלף יהודים מביתא ישראל. למרות ההבטחה, מעט מאוד השתנה בספרי הלימוד. כמעט 45 שנים חלפו מאז, וסיפורה של הקהילה היהודית באתיופיה נותר זר לרוב התלמידים הישראלים, גם ב־2019.

צפו בברוך טגניה ז"ל המספר על עשור שלם של מאבקים, שקדמו למעורבות ההנהגה הישראלית בעלייה, וכמו נמחק מדפי ההיסטוריה:

התוצאה: ההיכרות של תלמידי ישראל עם עליית יוצאי אתיופיה שטחית ומשועבדת לגרסה פטרונית ומתנשאת, לפיה המדינה היא שהובילה את המהלך, העלתה את היהודים על מטוסים וחילצה אותם מ"יבשת נחשלת" אל חוף מבטחים בארץ ישראל.

מנהיגי יהדות אתיופיה (עריכת התמונה: רינה אנגדאו)

ההיסטוריה האמיתית, זו של הפעילים בני הקהילה שנאבקו למען בני מולדתם מול הסחבת והקשיים שהערים הממסד, נשארה מחוץ לנרטיב הישראלי המקובל, למעט כמה ניסיונות מוגבלים וקצרים מחוץ לתוכנית הלימודים. עשור שלם של מאבקים, שקדמו למעורבות ההנהגה הישראלית בעלייה, כמו נמחק מדפי ההיסטוריה. למה זה משמעותי כל כך? משום שהסיפור שהוא מגולל עשוי לשנות את האופן שבו החברה הישראלית מתייחסת ליוצאי אתיופיה, גם היום.

"כולם מהנהנים"

הרבה לפני "מבצע שלמה" (1991), ועוד לפני גלי העלייה החשאיים של שנות ה־80, פעלה בארץ קבוצה של יוצאי אתיופיה למען העלתם של בני העדה. בין הבולטים בהם היו ברוך טגניה, קייס אורי בן ברוך, יונה בוגלה, זימנה ברהני, פרדה אקלום וצהיייה אליאס. חלקם הקימו ב־1972 את "התאחדות יהודי אתיופיה", שבראשה עמד בתחילה עובדיה חזי – יהודי ממוצא תימני ואיש קבע, שנחשף לסיפורה של קהילת יהודי אתיופיה כבר באמצע שנות ה־60 והתגייס למאבק להעלותה ארצה. חזי היה זה ששלח לשר החינוך דאז יגאל אלון את המכתב שקרא להכניס לתוכנית הלימודים את סיפורה של העדה.

ברוך טגניה ז"ל (שמאל) ,עם אבג'ה מדהני חוקר והיסטוריון.(צילום: ישראל אדנה יסמני)

"יש לי חוברת שמלאה בתכתובות שלו - עם כל הפניות הרשמיות לשרים, לחברי כנסת ולאישים בעלי השפעה בארץ ובעולם", מספרת רוז בראון, בתו של חזי, שהלך לעולמו לפני כשבע שנים. "מתויקות שם גם כל התשובות, כולל זו עם ההבטחה של יגאל אלון. דבר לא נעשה. לא הייתה שום תוכנית, ושום דבר לא יושם", היא מוסיפה, ומציינת שאביה כתב בעצמו את מה שזיהה כבר אז: "כולם מהנהנים כשאני אצלם. הכול בסדר, הכול פה, הכול שם, אבל בסופו של דבר אף אחד לא עשה שום דבר".

המכתב ששלח יגאל אלון לעובדיה חזי(מתוך ארכיון עובדיה חזי)

מדוע אביך ראה חשיבות רבה כל כך בהוראת ההיסטוריה של יהדות אתיופיה במערכת החינוך?

"כי אדם צריך להכיר את השורשים. היה חשוב לו שגם החברה הקולטת וגם העולים שיגיעו יכירו את ההיסטוריה. זו בעצם תשתית לקליטה. אם זה היה קורה, החברה שלנו לא הייתה במקום שבו היא נמצאת היום. אם הייתה הכנה, היו פחות גזענות וניכור, ויותר הבנה".

עובדיה חזי ז"ל(צילום: שאול גולן)

חזי לא פעל רק בתחום החינוך: הוא סייע בגיוס הממסד הרבני להכיר ביהדותם, ובסוף שנות ה־70 פנה בשיתוף עם מנהיגי העדה לנשיא המדינה יצחק נבון ולראש הממשלה מנחם בגין, במטרה לשכנע אותם בצורך להעלות במהירות את יהודי אתיופיה ארצה, על רקע מלחמת האזרחים שפרצה באתיופיה ב־1974.

קייסים בטקס אזכרה לזכרם של יהודי אתיופיה(צילום: עמית שאבי)

ישראל הרשמית, מצדה, לא מיהרה לשום מקום: לא רק יהדותם של בני הקהילה באתיופיה הוטלה בספק, אלא גם הסיכוי לשלבם בחברה הישראלית. "אין בשום אופן לעודד במאורגן ובאופן המוני עליה של פלשים", הזהיר י. שמעוני ,סמנכ"ל משרד החוץ ב־1972 (על פי ד"ר חן טננבאום, בספר 'ציונות היא עיוורת צבעים'). "בשל הספק אם הם יהודים או לא לפי ההלכה, עלולה כל עליה המונית לסבך את המדינה בפרשיות נוספות של מי הוא יהודי ולהביא נזק רב גם ביחסינו עם אתיופיה".

אבל יהודי אתיופיה לא התייאשו. במקביל למאמצים של חברי ארגון התאחדות אתיופיה, בוגלה, טגניה ופעילים אחרים ניסו להפעיל לחץ על מדינת ישראל גם באמצעות גיוס תמיכתם של יהודי ארצות הברית, על רקע המאבק על זכויות השחורים במדינה, שהגיע לשיאו שנים ספורות קודם לכן. אלה תהו שוב ושוב באשר להשתהות הישראלית בנוגע ליהודי אתיופיה, ובעיקר למניע הגזעני שתרם לכך.

"למרות שלא יאמרו זאת בציבור, יש דעה קדומה נגד השחורים, לא משנה כמה מוזכר הקשר הארוך שלהם לאמונה היהודית", כתב גרניום ברגר, נשיא האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) שהחלה לפעול רשמית ב־1974.

יהודי אתיופיה במחנה בגונדר אתיופיה(צילום: נתי מרכוס )

גם הטענות על כך שהיעדר הקשרים הדיפלומטיים עם אתיופיה מונע את העלאת היהודים, נהדפו בארצות הברית: "בנסיבות קשות יותר ישראל הביאה יהודים תימנים לגבולותיה בלי יחסים דיפלומטיים, ובנסיבות קשות יהודי רוסיה מובאים לישראל. בטוח שאנחנו יכולים לגאול את יהדות הפלאשים".

במכתב אחר, המשיך ברגר: "האם כל הסיכונים הללו שווים כשמנסים להביא יהודים לבנים לישראל, אבל עבור יהודים שחורים חייבים לשמור על שתיקה מוחלטת?"

האיום על הממשלה

לבסוף, הסלים המאבק לכדי איום מצד נשיא האגודה ברגר על הממשלה: "לאור ההתרחשויות הללו, הוועדה המנהלת שלנו החליטה לכתוב מכתב למנחם בגין ולדולצין ולהגיד להם שאם לא יובאו עד האחד ביולי 1,000 פלאשים לישראל, ואם אין התחייבות רשמית להביא את השאר לישראל עד סוף יוני 1979, לא תהיה לנו ברירה אחרת אלא לפרסם מודעות בעיתונות האמריקאית שבהן נאמר שהסיבה האמיתית לשמור אותם מחוץ לישראל היא בגלל היותם שחורים".

בעקבות התנגדות המדינה, ועל רקע עלייתו של מנחם בגין לשלטון בשנת 1977, פעילים רבים מהעדה החלו להפעיל לחץ, בכמה זירות, בו זמנית: זימנה ברהני, שבהמשך פעל כאיש מוסד בעליות של שנות ה־80, נפגש עם בגין וניסה לשכנע אותו שאפשר להעלות את יהודי אתיופיה בכמה דרכים. במקביל, פרדה אקלום העלה בחשאיות מאות משפחות יהודיות חשאיות דרך אדיס אבבה. אקלום פעל גם כאיש מוסד, והיה המנהיג והפעיל המרכזי ב"מבצע משה" ב-1984.

גם מול הממסד הרבני הופעל לחץ וצהיי אליאס, היהודי האתיופי הראשון שעלה ארצה לבד בשנת 1964, הצטרף לחזי עובדיה בפגישות עם הרב עובדיה יוסף כדי לקדם את ההכרה ביהדות אתיופיה ולזרז בכך את העלייה.

כתובת של מפגין במחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב(צילום: עידו ארז)

כשנתיים לאחר מכן, ב־15 בנובמבר 1979, טס מנהל מוסדות החינוך של ביתא ישראל עוד באתיופיה, יונה בוגלה, למונטריאול, כדי לנאום באספה הכללית של הפדרציה היהודית בה נכחו כ־2,000 מנהיגי יהדות צפון אמריקה. הוא קרא לסיוע דחוף להעלות את יהודי אתיופיה ארצה, בשל מלחמת האזרחים שגרמה להרעה במצבם.

אחד האנשים ששמרו על הצביון היהודי של ביתא ישראל בשנים הקשות היה קס ברהן אורי בן ברוך ז"ל. קס אורי, היה בנו של קס ברוך אדנן – מנהיג רוחני שהנהיג את הקהילה במשך שישה עשורים. כשראה שיש גם לבנו, קס אורי, יכולת הנהגה, בחר בו להמשיך את דרכו.

"בשנים הללו דאג אבי ליתומים ולאלמנות ולעניים, נלחם נגד המיסיון שהרחיב את פעילותו בכפרים. בהמשך הוא מונה לקס הראשי של יהודי אתיופיה, וגם ייצג את הקהילה בפני הקיסר היילה סילאסיי, שהציע ליהודי אתיופיה להתנצר. בין השאר בזכות עמידתו העיקשת, הקיסר חזר בו".

בהמשך, מספר בנו, אליהו בן ברוך, הגיעו קס ברהן וחזי עובדיה להסכם להעלאת 10 משפחות בכל שבוע. "בסוכנות", ממשיך לספר בנו, "רצו שהוא יעלה בעצמו באותה שנה כדי לנתק אותו מהקהילה שם, אך הוא סירב. רק כשאיימו עליו שאם לא יעזוב העלייה תיפסק, הוא נכנע, אך רק לאחר שאיש הסוכנות חתם על התחייבות להעלות את כל הקהילה".

לאחר עלייתו, המשיכה הסוכנות להתנגד לפעילותו. "הגעתי לארץ הקדושה, תודה לאל, אך לא נותנים לי להמשיך את עשייתי", הוא אמר. "פגעו במעמדו ובתפקידו והתייחסו אליו כאדם פשוט ללא ידע", מספר בנו, "הוא נפטר בגלל הצער".

התוכנית שנעלמה

אבג'ה מדהני, היסטוריון בכיר, חוקר כבר 20 שנה את מורשת יהודי אתיופיה. "המניע העיקרי לכך זו העובדה המצערת שהעדים – הקסים ופעילי עלייה מהעדה ומחוצה לה – הולכים לעולמם, ועוד מעט לא ישאר מי שיוכל לספר ממקור ראשון. לכן החלטתי להתרכז בהצלת התיעוד לפני שיהיה מאוחר מדי".

עולה מאתיופיה נושקת לאדמת הארץ לאחר הנחיתה בישראל בשנות השמונים

כחלק מעבודתו נסע מדהני לאתיופיה, וגם פעל לשימור ושחזור אתרי מורשת מול השלטונות שם. במסגרת המחקר שלו, הוא פגש גם את ברוך טגניה ז"ל. "הוא היה מנהיג ציוני שהניח את התשתית וסלל את הדרך להעלאת יהודי אתיופיה לישראל דרך סודן", מספר מדהני. "הוא לחם בכל דרך אפשרית, בנחישות ובהקרבה אין סופית. ברוך סיכן את חייו כדי להציל את העדה. הוא זה שלמעשה פתח את שערי העלייה של יהודי אתיופיה לישראל".

את התוכנית שהגה הגיש ברוך לראש הממשלה דאז, מנחם בגין, אך זו בוטלה בשל דיווח של איש מוסד על כך שאין בסודן יהודים רבים. רק לאחר שברוך טגניה הוכיח שיש כמאה יהודים המחכים בסודן שיחלצו אותם, החלה המדינה צעדים להוציא לפועל את "מבצע משה".

הנה כי כן, על קצה המזלג, מעט מההיסטוריה שילדי ישראל כלל אינם מכירים. הם לא לומדים על הגבורה ועל ההקרבה; לא לומדים על החיים באתיופיה, שרחוקים מאוד לרוב מהנרטיב שנתפס בישראל. ב־2016, בעקבות ועדת ביטון, הוחלט להנכיח את ההיסטוריה של יוצאי צפון אפריקה בתוכנית הלימודים. בהמשך, באותה שנה, הכריז שר החינוך נפתלי בנט על ארבע שעות שנתיות במערכת, שבהן ילמדו בכל בתי הספר בארץ גם את ההיסטוריה של יהדות אתיופיה.

עולי אתיופיה בשנות השמונים נוחתים בישראל

אף על פי כן, התוכניות הקיימות אינן מקיפות וגם לא נלמדות ברוב בתי הספר. מבדיקה שערכנו, ב־14 מתוך 15 בתי ספר שאליהם פנינו לא שמעו מעולם על התוכנית וגם לא על שעות הלימוד שאמורות להיות מוקדשות לנושא. בעשרה מבתי הספר הללו מציינים את חג הסיגד, לרוב באופן וולונטרי, ומביאים מרצה אורח לספר על מבצע משה. באחרים לא מלמדים דבר.

"לא ידוע לי על תוכנית ייחודית", מספרת הילה, אשת חינוך. "אני יודעת שבבתי ספר רבים מציינים את הסיגד ואולי את מבצע משה, אך גם המעט הזה מתמקד רק בתקופה שהמדינה נכנסה לתמונה. אין כל התייחסות להיסטוריה השורשית של ביתא ישראל. אם תהיה הנכחה של היסטוריה יהודית מגוונת, בין של הקהילה או של קהילות אחרות שאיננו מכירים, מעבר לחיזוק הזהותי אני רוצה לקוות שכאשר נכיר יותר אחד את השני, נהפוך לחברה שוויונית ומכבדת יותר".