הפוליטיקה הישראלית גזענית כלפי מיליון איש
מבחינת המתמודדים בבחירות לגיטימי להכפיש יריבים בביטויים כמו "חולה נפש" ו"אוטיסט". זו גזענות, לא פחות, כלפי כל בעלי הצרכים המיוחדים
אורן הלמן
קוראים לי אורן ואני אבא לילדה שלומדת בחינוך המיוחד. אני נלחם יום יום באפליה נגדה, באנשים שלועגים לה ולחברים שלה ובאנשים שלא נותנים לה הזדמנות שווה להשתלב בחברה. בימים האחרונים אני מזועזע, זועם ונעלב באופן אישי וגם בשמה מהמגמה – ממש מגמה – של פוליטיקאים שמשתמשים במוגבלויות על מנת ללעוג או להשמיץ את היריבים שלהם ומכנים אחד את השני "אוטיסטים", לועגים ליריביהם שגמגמו ורומזים למה שהם קוראים "מחלת נפש".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אני מביט במהדורות, גולל את הפיד ותוהה אם מישהו נפל על הראש. האם מישהו מהם עצר לרגע לחשוב על התחושות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים כשהם שומעים את השיח הזה? האם יצא להם לחשוב מה מרגישים הורים לילדים על הרצף האוטיסטי (שאתם קוראים להם "אוטיסטים")?
האם בכלל מעסיקה אותם השאלה מה מרגישים אנשים עם מוגבלות נפשית כשהם רומזים, או אפילו אומרים במפורש, על מישהו שהוא לא ראוי בגלל "מחלת נפש"? (אגב, אין מחלת נפש. יש מוגבלות נפשית). האם הם מדמיינים מה מרגישים אנשים שמגמגמים, כשאתם לועגים למישהו תוך שתילת הקונוטציה שזה מעיד על חוסר יציבות או חוסר כשירות שלו?
יש בישראל יותר ממיליון (!) אנשים, ילדים ובני נוער עם מוגבלות שכלית ("מפגרים" בשפתכם); על הרצף האוטיסטי ("אוטיסטים"); עם מוגבלות נפשית ("חולי נפש"); עם קשיי דיבור ("מגמגמים"); נמוכי קומה ("גמדים") ועוד. הם שותקים כי קשה להם להילחם ולצעוק – אבל הם נפגעים. אוהו כמה שהם נפגעים. וזה פצע גדול בלב שלנו.
לא מזמן התפרסמו תוצאות מזעזעות של סקר שלפיו 90% מההורים בישראל היו מעדיפים שבחוגים של הילדים שלהם לא יהיו ילדים עם מוגבלות. לנו, ההורים המיוחדים, זה היה אגרוף לבטן.
אנחנו ממילא צריכים להילחם במערכת בכל רגע מחיינו. אנחנו ממילא חיים בחרדה על מה שיהיה עם הבנות והבנים אחרי שכבר לא נהיה כאן. אנחנו ממילא צריכים להקדיש מחשבה בכל פעם לפני שיורדים עם הבן או הבת לגינת המשחקים. כל אקט הכי קטן של אלימות פיזית או מילולית של הבת או הבן משויך אוטומטית למוגבלות או לצרכים המיוחדים ולא להיותו ילד. אנחנו נאלצים להילחם בסטיגמות ובדעות הקדומות של החברה הישראלית. אנחנו אלה שיודעים שהבנים והבנות שלנו לא רצויים בצבא, ואולי גם בשוק העבודה. אנחנו האנשים שהמדינה לא סופרת אותם ממטר.
ודווקא אלה שאמורים להיות המנהיגים שלנו, שאמורים להילחם יחד איתנו על שילוב, הכלה, שוויון, להיאבק בסטיגמות ובאפליה, דווקא הם, באימרותיהם, מנציחים אותן.
אלו לא "סתם מילים שמשתמשים בהן". למילים יש כוח. הן משנות מציאות. הן קובעות תפיסת עולם ואת היחס שלנו לאנשים עם מוגבלות. המילים והמונחים מקבעים סטיגמות ודעות קדומות, מנמיכים את הציבור החשוב והעוצמתי הזה. המילים מציגות אנשים כחלשים. והם לא.
אז די. נמאס השימוש הדוחה במוגבלויות ללעג ולהשמצה. מי שקורא לאנשים "מפגר", "אוטיסט", "גמד" וכדומה הוא גזען בדיוק כמו מי שקורא לאנשים "יהודון", "נקבה", "כושי" ו"ערבוש". אסור שהצרכים המיוחדים של הילדים שלנו יהיו כלי בוויכוחים פוליטיים.
ובכלל, חבל שהביטוי הכמעט יחיד במערכת הבחירות לצרכים המיוחדים של מיליון איש עם מוגבלות הוא לעג, במקום שיהיה נושא מהותי ומרכזי שיבוא לידי ביטוי במצע, בשיח הציבורי ובעיקר בקלפי.
- אורן הלמן הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדין "סיכוי שווה לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה".
הוא אבא לילדה שלומדת בחינוך המיוחד ומכהן כסמנכ"ל שיווק ורגולציה בחברת החשמל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אורן הלמן
מומלצים
