האקס שלי מעולם לא רצה לפגוע בי, אני יודעת
הוא הגבר עם הלב הכי טוב שהכרתי, אבל לעולם לא אסלח לו על שגרם לגן הציבורי ליד הבית שלי להפוך למקום שמעורר בי עצב. מקום שלא אוכל לשבת בו יותר
לב שבור. אני מקלידה ושואלת את עצמי איך ניגשים לכתוב על נושא כל כך מעייף ומתיש כמו שברון לב, כשכל הכאב הזה עדיין טרי כל כך? הרגשות שלי סוערים כמו החלומות שיש לי בלילות האחרונים. בשניהם אני ניצבת מול ים סוער, מחכה לגל גדול שיבוא וישטוף אותי החוצה.
איך לשנוא פחות את בן הזוג בתקופת הבחירות
24 שעות לפני הפרידה מצאתי את עצמי על סט צילומים בעיריית תל אביב לרגל האירוויזיון. אכלתי בורקסים מול דנה אינטרנשיונל המלכה הבלתי מעורערת, וסימסתי לחברים, "שיואו, לא חשבתי שככה ייגמר השבוע". הייתי מאושרת עד שלפתע נשמעה אזעקה. הייתי צריכה להבין כבר אז שמשהו מאוד לא טוב עומד לקרות. למחרת חבר שלי נפרד ממני.
הוא ביקש שאצא רגע לגן הציבורי שליד ביתי. בהתחלה חשבתי שיש לו הפתעה עבורי. תמימה שכמותי. אך ברגע שראיתי אותו שם, יושב על הספסל עם מבט עצוב בעיניים, מכה עזה של קור חלפה בגופי, ומפה אני כמעט ולא זוכרת יותר דבר, דוקטור, כאילו משהו הטיל עליי פצצה, ובראשי התנגן שקט נוראי. האקס שלי מעולם לא רצה לפגוע בי, אני יודעת. הוא הגבר עם הלב הכי טוב שהכרתי, אבל לעולם לא אסלח לו על שגרם לגן הציבורי ליד הבית שלי להפוך למקום שמעורר בי עצב. מקום שלא אוכל לשבת בו יותר.
בימים הראשונים עוד הייתי בהלם. בדיוק באותו שבוע התחלתי עבודה זמנית בהוצאת ספרי שירה. משוררים הם הטיפוסים הכי דיכאוניים שהכרתי. הם מדוכאים מכל דבר כולל הקיום, ככה שאולי הגעתי לחברה טובה שבה הדמעות שלי מתקבלות בברכה, אבל בכל ערב, בצאתי מהמשרד, הלכתי על טיילת יפו והרגשי שאני על סט הצילומים של הסרט החדש של אבי ביטר, 'בוכה בגשם 5'. שבועיים עם לב שבור ואני לא יכולה להפסיק לבכות. גם לא לדבר. בפני מי לא בכיתי? חברים ומשפחה זה ברור, אבל מצאתי עצמי נפתחת בפני הדיילת בסופר פארם, ששמעה על כל מה שקרה לי, ואפילו בפני המלצרית בקפה השכונתי. ועם כולם הלב שלי מדבר, אך הפה שלי ממלמל הבלים.
זוגיות ללא דרמות
אף פעם לא הייתי טובה במערכות יחסים. בחרתי בבלתי אפשרי, בבלתי חוקי ובכל דבר שיש בו בלתי. למה? בגלל הדרמה. בגלל סדרות שראיתי בטלוויזיה. בגלל שזה מגניב לספר שיצאתי עם מישהו מפורסם. אבל האקס האחרון היה שונה והזוגיות איתו היתה אחרת. לא התהלכנו ברחובות העיר כאילו קופידון יורה בנו חצים נון סטופ, לא העלינו תמונות לרשתות חברתיות. אנחנו אפילו לא חברים באף רשת חברתית (גוד דאמיט! איך הוא יחשוב עכשיו שטוב ונפלא לי בחיים אם לא לפי התמונות בפייסבוק שלי?).
היינו מין שמצא את מינו, שתי נשמות אבודות בעולם הגדול שחברו להן יחד. זיהיתי בנו גדילה איטית ונעימה. הייתי משוכנעת שהוא כאן כדי להישאר. האם זו הייתה אשליה ורק דמיינתי הכול? איך מי שישנתי לצידו בכזו שלווה הופך תוך שבועיים בדיוק לזר גמור? כבר שבועיים שאני מרגישה הכי קטנה שיש. הכי מכוערת, הכי לא רצויה. מוכשרת כמו בלטה וחכמה כמו חתול סיאמי. לא יעזרו ניסיונות הנחמה. אי אפשר להתווכח עם בחורה שכרגע שונאת את עצמה ואת כל מה שמסביבה.
אני בזה לעולם השקרי הזה שחי דרך פילטרים של בנות 20 שהכול טוב להן בחיים. הכול חרא! תראו אותי: בת 33 שמרגישה הכי לוזרית עלי אדמות. אין לי כסף, קריירת הכתיבה שלי תקועה בין מפיקים ואין לי יותר אהבה. אתם יודעים, אף פעם לא חיכיתי שהוא יאמר את המילים, "אני אוהב אותך". כל מה שרציתי שיגיד זה שאני החברה הכי טובה שלו. לפחות אני יודעת איזה סוג של גבר אני מחפשת. את החבר הכי טוב שלי בעולם.
