"לא פה! תציע לי נישואים במקום אחר! איזה בושות"
לא יכולתי לשאת את העובדה שהארוע האינטימי והמשמח הזה ייעשה בפני כל כך הרבה אנשים שהקיפו אותנו בבית הקפה ההולנדי שבו ישבנו. "בוא נחפש מקום אחר", אמרתי. וכך מצאנו את עצמינו נודדים ברחבי העיר העתיקה, בהתחלה יד ביד, אחר כך כבר עם עצבים יותר מרוטים, מחפשים לוקיישן אחר, שיהיה גם פרטי, גם רומנטי וגם שנרגיש בו נוח
בדיוק ישבנו על בירה בבית קפה שטוף שמש קרה, כשקלטתי את ע' גורר את הכסא שלו לאחור, מפשפש בכיס המכנסיים ומתכוון לכרוע ברך ברחבה הקטנה שפינה לעצמו. "לא, לא!", פרצה מקרבי זעקת שבר מבועתת, "לא כאן!". מבוכה מטורפת השתלטתה עליי. איזה פדיחה. לא יכולתי לשאת את העובדה שהאירוע האינטימי והמשמח הזה ייעשה בפני כל כך הרבה אנשים שהקיפו אותנו בבית הקפה ההולנדי שבו ישבנו.
איך לשנוא פחות את בן הזוג בתקופת הבחירות?
מחקר: חשיפת יתר באינסטגרם פוגעת בזוגיות
"בוא נחפש מקום אחר", הצעתי, וכך מצאנו עצמנו נודדים ברחבי העיר העתיקה, בהתחלה יד ביד, אחר כך כבר עם עצבים יותר מרוטים, תרים אחר לוקיישן שיהיה גם פרטי, גם רומנטי וגם שנרגיש בו נוח. אחרי כמה שעות, מותשים מחיפושי סרק, עצרנו ליד תעלה מחוץ לעיר שלגדותיה דשא וכמה ברווזים, אבל אז כבר הייתי עם מיגרנה חדשה שצצה מרוב לחץ והיסטריה שהכנסתי למערכת.
ממרחק השנים, כשאני נזכרת במאורע הזה, יש בו סממנים רבים שמאפיינים ומלווים אותי ואת מי שאני עד היום. עדיין לא נעים לי ממה יגידו - אבל זה כבר לא עוצר אותי ואני בטח שלא נותנת לזה לנהל לי את החיים; כן המשכתי בחיפוש אחר לוקיישנים יפים ורומנטיים שייגרמו לי להרגיש בהם נוח, ובמקום ברווזים יש לנו את הילדים שלנו וגם דשא ירוק. אני עדיין מרשה לעצמי לשחרר צרחה טובה ומתפללת שהשכנים לא שומעים, וגם המיגרנות עוד מבקרות אותי, אבל בתדירות נמוכה מפעם. אה, וכמובן שאני עדיין מעמיסה לחץ והיסטריה למערכת, כי אם אפשר, אז למה לא?
ההזדמנות שלנו לתקן
את החתונה שלנו, שהיא השנייה של שנינו, ערכנו כעבור שבועיים בטקס אזרחי בניו יורק. בלי משפחה, בלי חברים, רק אנחנו וזוג דודים חמודים ותושבי העיר שהיו העדים שלנו. היינו בשיא ההתאהבות, כמו כל הזוגות שמתחתנים מהסיבות הכן נכונות, אבל עם תודעה קצת אחרת שהתלוותה לאירוע, תודעה של בחירה חופשית. ידענו שכבר שילמנו את חובנו לחברה, שכבר עשינו חתונות גדולות וקצפתיות, והסכמנו שהפעם יש בידינו את ההזדמנות לתקן ולעשות רק מה שטוב לנו.
אחרי הטקס, כשחזרנו לארץ, הרגשנו הכי בני מזל בעולם. כמו ניצולים ששרדו מלחמת עולם והעפילו לארץ בספינה רעועה, מוקירים את ההזדמנות השניה שניתנה להם להתחיל את חייהם מהתחלה, הסתערנו כאחוזי אינסטינקט חייתי והישרדותי על מלאכת ייצור ילדים משלנו. לפעמים, בשיחות בסגנון "מה היה קורה אילו?", בעיקר כשאנחנו בתל אביב, עוברים ליד בית לשימור עם מרפסת עגולה ותריסי עץ, אנחנו מדמיינים את עצמנו מכירים כבר בגיל 25, גרים קצת בתל אביב, עם אופניים במרפסת ואדניות של גרניומים אדומים שאני משקה ממשפך סגול עם נקודות כתומות.
אנחנו תוהים איך היינו נראים לו היינו מתחתנים צעירים יותר, בלי כל המורכבות וההסברים והעבר שאי אפשר לשכוח. אבל אני גם יודעת שאם זה היה קורה, כבר לא הייתי חושבת שמה שיש בינינו מיוחד, ואולי גם לא הייתי שומרת על זה מספיק. מי יודע?
הסיפור שלנו לא היה המסלול הישיר לחיים הבורגניים. היו בו עצירות והחלפת נתיבים, והוא בעיקר כולל את היכולת להוקיר את ההזדמנות השנייה הזאת. כן, ההוקרה היא משהו שמלווה אותי עד היום ונותן לי כוח ברגעים בהם אני מאיימת לשבור את הכלים (שזה כל יום שני וחמישי בערך). כי בשונה מפרק א׳, בפרק ב׳ יש לך כבר נקודת ייחוס, וזה אחד היתרונות המובהקים שלו. תמיד מדברים על המורכבות ועל הקשיים של פרק ב׳, אבל יש יתרון משמעותי אחד גדול בדמות העובדה שיש לך למה להשוות. כי כשיש את המרכיבים החשובים באמת בתוך הזוגיות שלך, את כבר מבינה שזה לא מובן מאליו, ואז גם הקשיים האחרים מקבלים פרופורציות.
כשאני מסתכלת על פרקי ב׳ של אנשים מפורסמים כמו גאולה אבן וגדעון סער או רן שריג ודנה ספקטור, אני רואה גיבורים. גיבורים שהיו צריכים לגייס הרבה מאוד אומץ, אופטימיות ואמונה כדי לא לוותר על החיים שלהם או על עצמם. כי זו לא חוכמה לקחת לבנים ומלט ולבנות בית, החוכמה האמיתית היא להרגיש שייכות, להרגיש בבית עם האדם שבנה איתך את קירותיו.
"הגיע הזמן להשאיר את הולנד מאחור", אמר לי ע׳ בקול נרגש, עת עמדנו על גדות התעלה. הוא שלף טבעת (שכמובן הוחלפה על ידי בשנייה הראשונה שחזרנו לארץ), עיניו הכחולות דמעו, ובאותו רגע שנינו הבנו שהבעל שלי בעצם לקח אותי לטיול שורשים מטאפורי כדי שאוכל להיפרד מעברי, כדי שלשנינו תהיה התחלה חדשה בארץ אחרת. אני הסכמתי, כמובן, לבנות איתו מדינה ולקפל לו את הכביסה, בתמורה לכך שיפנה את המדיח.
