"הצלחתי הכול עם המגבלה, חוץ מלהשיג דייטים"
יעל, אופיר, רננה ודוד הם ארבעה צעירים בעלי מוגבלויות, חלקן פיזיות הנראות לעין וחלקן סמויות. בשיחה פתוחה עם שירלי צ'ארלי הם מתארים את הקשיים שהם חווים בעולם הרווקות, ואת התגובות שהם זוכים להן באתרי ההיכרויות השונים
לפני מספר שבועות ישבתי בבר תל אביבי קטן וידוע, והטבע קרא לי, מה שנקרא. בעודי עולה במדרגות אל השירותים, חשבתי לעצמי שאם יושב כאן אדם עם נכות מוטורית שמונעת ממנו לעלות אל השירותים, זה בטח יוצר מצב די מבאס עבורו, בטח אם הוא יושב בדיוק בדייט. נזכרתי שזו לא הפעם הראשונה שהמחשבה הזו עלתה בראשי בזמן עלייה במדרגות בבר או מסעדה, ותהיתי איך נחוות חווית הדייטינג בעיניהם של אנשים עם מוגבלויות, בהתחשב בכך שהעולם סביבם לא תמיד עושה את המקסימום כדי להיות נגיש, או מודע בכלל לצרכיהם.
"היו לי מקרים כאלה בבאר שבע, למרות שאני בדרך כלל מבררת לפני שאני מגיעה למקום אם הוא נגיש", אומרת יעל יאנה פינגין (27), נציגת שירות וסטודנטית. יעל יאנה חיה עם שיתוק מוחין ומתניידת בכיסא גלגלים. "במצב כזה אני מדברת עם ההנהלה של אותו מקום ומבקשת ממנה שתמצא לי פתרון. אם הגעתי ואין שום פתרון, אז צריך ללכת למקום אחר". "אם בן אדם נותן לי יד אז אני מסוגל להסתדר כמעט בכל פאב או מועדון. אצל אנשים עם כיסאות גלגלים זה תחום ממש בעייתי, הרבה פחות נגיש והם מלכתחילה פחות יוצאים", מוסיף אופיר דהן (36), כלכלן, בלוגר ופעיל חברתי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. אופיר חולה במחלת שארקו-מארי-טות' או CMT, הפוגעת במערכת העצבים ההיקפית של הגוף וגורמת לניוון שרירים.
אופיר טוען שאין לו כל כך טעם לצאת לברים או מועדונים, כי ממילא הוא מעולם לא הצליח לחזור משם עם דייט. "חלומה של כל אישה בריאה הוא לא גבר עם מוגבלות, אבל עדיין יש חיבורים בין אנשים שלפעמים גורמים למוגבלות להפוך ללא נראית, כאילו שהיא לא שם. זה יכול לקרות מגילאי בית-ספר. אבל ברגע שאנחנו, אנשים עם מוגבלות, בקושי משולבים חברתית, אז גם בשלבים היותר מאוחרים בחיים אנחנו לא נמצאים בסדר העדיפות של אף אחד. אני יכול לספר שעם המוגבלות הצלחתי לעשות הכול בחיים, אבל בעניין של הזוגיות והדייטינג נתקלתי בקיר בטון רציני".
"לא מסתכלים עליי בתור מישהי שיכולה בכלל להיות סקסית", אומרת יעל יאנה. "ברור שאני לא מלכת היופי, אבל יש לי את היופי שלי, ואני גאה בזה. לצערי, קשה היום למצוא מישהו שיעריך את היופי הפנימי, אבל כשאני מתלבשת, אני מתלבשת מהמם, וכשאני רואה את עצמי במראה, אני אוהבת את עצמי כמו שאני".
"בואי, מאמי, אני אטפל בך"
הנכויות של אופיר ושל יעל יאנה הן נכויות נראות לעין, אך ישנם בעלי נכויות פיזיות או מחלות כרוניות שאינן נראות לעין. במקרה שלהם, האתגר בעולם הדייטינג הוא קיים אך שונה. רננה וולקן (30) חולה בנוטרופניה, מחלה חיסונית. "המערכת החיסונית שלי נמוכה בצורה קריטית עד מסכנת חיים", היא מספרת. "אני חולה הרבה. יש לי נטייה למחלות זיהומיות וחיידקיות. אבל זאת מחלה שקטה. היא בלתי נראית. מצד אחד זה יתרון, כי אנשים לא רואים עליי שאני חולה, אבל מצד שני זה חיסרון כי אנשים לא מבינים את הפגיעות של להיות בדיאלוג מתמיד עם הגוף שלך, אפילו לגבי מסוגלות בסיסית".
"בחוויה שלי גברים מלכתחילה הם לא יצורים מאוד אמפתיים, אז הם לא מבינים שגם בימים הטובים שלי, בכל פעם שאני מתנשקת עם מישהו, רוב הסיכויים הם שאני אהיה אחר כך על אנטיביוטיקה למשך שלושה ימים, וזה סיכון שאני צריכה כל פעם לחשוב אם בא לי לקחת. עברתי כימותרפיה וטיפולים לייצור תאים במח העצם במשך השנה האחרונה, ובשנתיים האחרונות הגוף שלי נורא השתנה. ירדתי 20 קילו די בפתאומיות, השרירים שלי שהיו מקור גאוותי כרקדנית, פשוט התמוססו לכדי אפס, והייתי צריכה לבנות אותם ואותי מחדש".
"כשהתחלתי לצאת עם בחור, הייתי צריכה להסביר לו שזה לא שאני לא רוצה לנשק אותו כי אני לא נמשכת אליו, אלא שאני פשוט לא נמשכת לעצמי כרגע. יש מספר פעמים שאתה יכול להקיא מהאף בלי להרגיש דוחה, ועברתי אותו, בהרבה. וזה קונספט נורא פגיע, להסביר דבר כזה, וגם צריך להסביר את זה יותר מפעם אחת כי אנשים שלא חווים את זה, לא מבינים את זה".
גם דוד (שם בדוי) מלצר בן 28 מירושלים, סובל ממחלה כרונית שבזכות הטיפול התרופתי בה היא אינה נראית לעין. "אני סובל מאקרומגלי, שזה גידול שפיר בבלוטה שאחראית על פיזור ההורמונים בגוף, כך שמה שמרגישים זה בעיקר כאבי ראש. חוץ מזה שהיא משבשת הרבה הורמונים בגוף, כך שיש צורך בהרבה תרופות, ותופעות הלוואי שלהן הן בעיקר כאבי בטן ועייפות. הכאב גם מסיח את דעתי במהלך דייטים, זה אומר שיש לי הרבה מצבים שיש לי כאבים ואני מפספס משפטים וכאלה. אני מרגיש שלפעמים זה יוצר את הרושם שאני לא קשוב, ולוקח זמן להבין למה".
"מצד שני", מספר דוד, "לפעמים קורים חיוביים ומפתיעים בעקבות המחלה - יש לי ידיים גדולות מהממוצע בגלל כל עניין הורמון הגדילה, אז קיבלתי על הידיים ממש מחמאות. פעם מישהו צילם לי את הידיים אחרי הסטוץ".
לדבריה של רננה קיים שינוי מסוים ביחס הרומנטי לאנשים בעלי מחלות כרוניות, אבל הוא לא בהכרח חיובי: "משהו שכן שמתי לב אליו בשנים האחרונות ואולי זה קשור ל-Sicklit (ספרות על אנשים חולים, כמו "אשמת הכוכבים" - ש.צ'.) שיש בכל מקום, הוא שיש הרבה גברים שמוקסמים מזה שאני חולה. זה הופך אותי לקטנה, פגיעה ונזקקת, ושם את הגבר במקום של זה שיכול לתקן אותי עם 'זין הקסם' שלו. מין ניצוץ כזה בעיניים של 'בואי מאמי, אני אטפל בך', וזה מחליא. זה turn off לבחורות חולות, רק שתדעו".
אופיר, לעומת זאת, מדבר על הצורך לטפל מכיוון אחר לגמרי: "בהסתכלות אחורה הבנתי שדווקא אני הייתי בצד המטפל. אתה מכיר בחורה שהיא ללא מוגבלות, וזה חלום חייך מהרגע שהתחלת לחשוב על בחורות. בהתחלה כל דבר בעייתי שקורה אתה כזה, סבבה, לא נורא, נמשיך הלאה, וגם כשחברים שלך אומרים שהיא לא בשבילך אתה ממשיך וחושב שעדיין יש פה פוטנציאל, עד שאתה מבין שנשאבו לך החיים כי אתה כל הזמן מתעסק בצד השני. הייתי הרבה שנים הטיפוס המרצה, זה משהו שאולי רק בשנה-שנתיים האחרונות השתנה. הייתי אוכל את עצמי על זה, אבל זה לא המצב יותר".
"הן משחקות אותה למרות שזה לעולם לא יגיע לדייט"
כל המרואיינים בכתבה מכירים דייטים פוטנציאליים לרוב באפליקציות. הם נוטים לספר על הנכות בשלבים מוקדמים יחסית, מי בפרופיל עצמו, מי בשיחות הראשונות ומי כשהוא מבין ש"יש כאן יותר מ-One night stand", כמו שאמר דוד. והתגובות, כפי שציפיתם, הן לא תמיד חיוביות. "זה יכול להתבטא ב'שמע, זה לא מתאים לי' - שזו דווקא הגרסה הבוטה והכיפית", אומר אופיר. "כמה שזה נשמע רע, זה בסדר. לא רוצה? לא צריך. אבל לפעמים הגרסה היותר מכוערת היא אלו שממשיכות לשחק אותה - כשזה לעולם הרי לא יגיע לדייט".
אתה מרגיש את זה?
"ברור. אתה מרגיש כשאדם לא שש לשתף פעולה. קשה להסביר את הסימנים, זה איכשהו בא עם הניסיון. אתה קולט כשמורחים אותך".
גם יעל יאנה מספרת על תגובות אגרסיביות באפליקציות: "מישהו כתב לי 'את נכה, לא תוכלי להביא ילדים לעולם, אז למה את מחפשת מישהו בכלל?", וכאלה".
את עונה להם?
"אני לא מתייחסת לאנשים כאלה, תכף חוסמת אותם. אני בסך הכול רוצה שגבר יסתכל עליי בגובה העיניים ושיאהב אותי עם כל מה שיש לי, ושלא ישאל שאלות מפגרות לפני שהוא מכיר אותי כמו 'איך את מביאה ילדים?' או אם אני יכולה לשכב. זה מטומטם. אם אני חושבת לעשות אהבה עם מישהו, זה יהיה עם רגש".
סקס, כאבים וקבלת הגוף כפי שהוא
אם כבר מדברים על סקס, הרי שמבחינת אופיר, מדובר בנקודה רגישה. "עד גיל 33 סקס עבורי היה בתשלום", הוא משתף. "פעם ראשונה בחיי ששכבתי עם בחורה זה היה בתשלום. אני חושב שחשוב להגיד את זה כי זה טאבו שלא מדברים עליו".
איך זה מרגיש?
"זה טכני וקר ואין שם באמת משיכה. אתה יודע שאתה בא לפרוק. אני חושב שזה דבר שחשוב לדבר עליו כי אנשים תופסים אנשים עם מוגבלות כלא מיניים, וזאת טעות. אני יכול להעיד על עצמי שאני טיפוס חרמן אש. באמת, מין גרם לי להרבה תסכולים במהלך החיים. החברה מלמדת אותנו, הגברים, שאנחנו צריכים לזיין כל דבר שזז. והיה לי חבר טוב טוב שאמר לי רק בשנה האחרונה שהוא לא מבין איך עברתי את התיכון ככה. זה אותו חבר שלקח אותי בפעם הראשונה, שרצה אני אפטר מהעניין הזה".
שיקול נוסף בדרך לסקס, הוא כאבים. כמו בתירוץ הקלאסי, "לא עכשיו, כואב לי הראש", אנשים בעלי נכויות לא תמיד נמצאים במצב רוח מיני. לדברי דוד, "זה מאוד תלוי מצב, אבל הרבה פעמים מרגישים לא טוב אז זה מבאס לעשות סקס". רננה מספרת ש"כשהייתי במצב רע, סקס לא היה בראש שלי בכלל. כשאת במצב הישרדותי הליבידו שלך ברצפה, בטח כשאת יודעת שאת במצב מסכן חיים, ברמה של לא יכולה לנסוע באוטובוס בלי להידבק ממישהו. עכשיו כשאני קצת מתאוששת ויצאתי מהמצב ההישרדותי, אני מרגישה שחלק מתהליך ההחלמה שלי יהיה להחזיר לעצמי את המיניות שלי, ובעצם לחזור לגוף שלי.
"גם זה, אחרי כל מה שעברתי, אינו דבר קל. זה שיקום בפני עצמו, ואי אפשר לעשות לו פיזיותרפיה. זה גם משהו שלא תלוי רק בי, אני צריכה פרטנרים קשובים וזה גם לא משהו שקל למצוא. מצד שני, חברה שיש לה סרטן שאלה אותי פעם אם אני לא מרגישה כמו תיק. אמרתי לה שאני יודעת שאני תיק, אבל תיק מעצבים, קטן, חמוד, חסר תועלת ויוקרתי".
ומה לגבי יתרונות? "אני שם לב שלאנשים עם נכויות יש יותר הבנה לאנשים סביבם. יותר אמפתיה ויכולת להקשיב", אומר דוד. ורננה מוסיפה: "מאוד קשה לטלטל אותי, מאוד! אני חושבת שלהיות חולה נותן לך פרופורציות על מה חשוב ומה לא, ובמה אתה יכול לשלוט ובמה לא. אני חושבת שגם בגלל שגדלתי חולה ועשיתי את הקטע שלי, אז גדלתי עם המון חופש ואני מאפשרת המון חופש. גם להתחשל באש אף פעם לא מזיק כבן אדם".
"יש הרבה נשים כמוני שבעצם מקבלות את הגוף שלהן כמו שהוא", אומרת יעל יאנה. "אני מקבלת את עצמי למרות הקושי. ונכון, אני קצת שמנמונת, אבל אני חושבת שיש לי שפתיים יפות. אני אוהבת את עצמי ככה". "זה מי שאני, זה החיים שלי, זה הסיפור שלי. אני לא רואה במוגבלות שלי משהו מיוחד מדי", אומר אופיר. "לכל אדם יש מוגבלות מסוימת, אצלי זה מתבטא מבחינה פיזית".
