ביקורת סרט - "בוקר טוב, ילד": לא מטיף, חודר ישר לנשמה
עם זירת התרחשות אחת - בית חולים שבו מאושפז חייל בתרדמת, וקבוצה קטנה של דמויות - הפצוע, הוריו וחברים, "בוקר טוב, ילד" מצליח להעמיד קולנוע מדויק, ומטלטל את צופיו בין כאב לתקווה. דווקא התרחקותו משדה הקרב הופכת אותו לסרט פוליטי נוקב במיוחד
הדבר הראוי ביותר להערכה בסרטו של שרון בר-זיו, "בוקר טוב, ילד", הוא היעדרו המוחלט של נפנוף אצבע פוליטי-מוסרני, מהסוג שלא מעט סרטים ישראליים לוקים בו. בשום שלב בסרט לא מקוננות הדמויות (הספוּרות) על הדם שנשפך לשווא ועל חוסר התוחלת שבמלחמה - כאילו הייתה זו איזו גזירה משמיים, או מצב עניינים נתון שאיש אינו אחראי לו.
אדרבה, דווקא אי ההיצמדות המפורשת לעמדת ה"יורים ובוכים" היא-היא שמעניקה לסרטו של בר-זיו (שגם כתב ומשחק בתפקיד הראשי) את עוצמתו השקטה. לזכותו ייאמר עוד, שאין בו רגע אחד של רחמים עצמיים, התרפקות על חלומות נעורים שנקטעו, או הצהרות בעלות אופי דידקטי כנגד מי ששולחים את הבנים לקרב. דווקא משום כך, זהו סרט פוליטי נוקב ומשמעותי הרבה יותר מאלה שהתרחשו בשדה המערכה עצמו, והציגו את חיילי צה"ל כקורבנות.
עוד ביקורות קולנוע:
הסיטואציה מינימליסטית: זוג הורים (בר-זיו וקרן מור) שוהים בבית החולים ליד מיטתו של בנם החייל השרוי בתרדמת לאחר שנפצע קשה בפעילות בעזה. צלקת גדולה המעטרת את ראשו המגולח מעידה על חומרת הפגיעה. האנשים המגיעים לבקר הם קבועים - אחותו של הצעיר (הדר ברוך המרשימה), הנוירולוגית המטפלת בו (אסיה נייפלד), וגם כמה חברים ליחידה. דמויות נכנסות ויוצאות, ממש כעל במת התיאטרון, והסיטואציות מתרחבות ומצטמצמות בהתאם.
רוב הזמן, הילד (בגילומו של אביב אלקבץ) שוכב במיטת בית החולים, עיניו עצומות. אביו מנסה להעיר אותו - מכאן שם הסרט - אך ללא הצלחה, תוך שהוא מוצא שביב תקווה בכל עווית או רפלקס. לרגע אין הוא מתמוטט או צורח. להיפך, דווקא מתוך השלווה והחרישיות נובעים הכנות והדיוק הרגשיים. זה אינו סרט שמכה בנו באגרופיו, אלא כזה שחודר אל הנשמה בדרכו המעודנת והיפה. צפייה חוזרת בו (הראשונה נערכה עוד בפסטיבל הסרטים בחיפה, שמהתחרות הישראלית בו יצא "בוקר טוב, ילד" בידיים ריקות) מאשרת את התחושות הללו.
הבחירה למקם את עלילת הסרט בחלל אחד מציבה אתגר אסתטי ודרמטי ממשי. בר-זיו כבר התנסה בו כאשר ביים את "חדר 514" (2012), שהתנהל כולו בחדר חקירות צבאי. מבחינה זו, אפשר לראות בסרט הנוכחי מעין המשך תמטי הבוחן את קריסתה של הגבריות הצבאית - בסרט ההוא זה התבצע באמצעות הדינמיקה האפקטיבית שבין חוקרת מצ"ח ממוצא רוסי ונציגים יהירים של "מלח הארץ" הנחקרים על ידה.
אף ש"בוקר טוב, ילד" אינו יוצא מבין כתלי חדר בית החולים, למעט בסצינה החותמת אותו (הסרט צולם במשך שישה ימים במשרדו של המפיק, מארק רוזנבאום, שגם מופיע בתפקיד קטן) - קשה לומר שהתחושה המתקבלת היא תיאטרלית או מלאכותית. אף לא ניכרת אותה תחושת מועקה ומתח מאיים שנכחה ב"חדר 514". זהו אוסף של רגעים אינטימיים, כתובים, מבוימים ומשוחקים במדויק, שמדגישים את בידודם של ההורים (ושל בנם) מהעולם שבחוץ, ואת אובדן תחושת הזמן. ועם זאת, כל כניסה לחדר - של ראש העיר הנפוח או של חבריו ליחידה של הבן - מטעינה את הסיטואציה במימד פוליטי מפורש המבקש "לנכס" את הכאב הפרטי-משפחתי לטובת השיח הלאומי.
זהו סרט על הבנאליה השקטה של הכאב והתקווה. ישנם בו רגעים משעשעים (כמו הצפייה המשותפת בשידור של משחק כדורגל שהיא אחת מ"סצינות ההמונים" היחידות בסרט), וגם סאטיריים - אף לא אחד מהם לוקה בנצלנות רגשית. גם לא הסצינה שבה מגיעים לביקור זוג הורים שכולים (איצ'ו אביטל וחגית דסברג). יש בו רגע נוגע ללב במיוחד, כאשר חבריו של הבן מדברים על תכניותיהם לעתיד, לאחר השחרור, ונקודת המבט היא זו של הצעיר, הישוב עתה בכיסא, מתפקד אך בקושי. העריכה (של אווה קפלון) קוטעת את הסצינה הזאת רגע לפני שהיא מתחילה ללחוץ על בלוטת הדמעות.
קולנוע, כבר נכתב כאן בעבר, הוא קודם כל פניהם של בני אדם. ואכן, הצלם זיו ברקוביץ' מקפיד לקלוט את פני הדמויות, שאמנם אינן מביעות קשת רחבה של רגשות, אך הן מייצרות הזדהות ואותנטיות. התסריט נקי מאוד, פונקציונלי. איננו יודעים, למשל, מדוע זהו דווקא האב שמתעקש לישון לצד מיטת בנו מדי לילה, בעוד האם היא זו שבאה והולכת. אין פה כמעט רגעים של שבירה רגשית, של הטחת האשמות וסגירת חשבונות מהעבר. זה לגמרי לא רלוונטי לסרט. אנו גם לא יודעים מה נעשה בחדרים האחרים ובמסדרונות בית החולים (מפעם לפעם שתיים מהדמויות יוצאות אל חדר המדרגות), בני משפחה נוספים אינם באים לבקר, ושתי עובדות אלו אף הן מעצימות את בדידותם הרגשית ופיזית של ההורים.
שבחים מגיעים גם לקרן מור שעושה כאן תפקיד מצוין. על פי רוב, סרטים המתארים מצב דומה מעמידים במרכזם את דמותה של האם הקשוחה-רגישה-נאבקת. ואולם, דווקא הבחירה להציב את האב כמי שאינו מש ממיטת בנו, תובע מהדמות הנשית הראשית פה מעמד דרמטי לא צפוי, שמור מעניקה לו נפח ומשמעות. "בוקר טוב, ילד" הוא סרט קטן, אבל כזה שמציף אותנו בחום, אהבה ורגשות.
