בוס ליידי

אבל הרגע ההוא, לפני 19 שנים, הוא לא האירוע היחיד שתידלק את הרעב לחיים של לוי־קופלמן, עורכת המגזינים "פנאי פלוס" ו"גוסטייל" (מבית "ידיעות אחרונות"), שמוציאה עכשיו את ספרה "אַת הבוס!" — מדריך יזמות עסקית לנשים. סיפור חייה כולו נראה לא פעם כמו תסריט שכל חברת הפקה שפויה הייתה דוחה על הסף בטענה שהוא מוגזם.

ליאת לוי קופלמן. חותמת על הספר

היא נולדה בפרדס חנה לפני 42 שנים, וכשהייתה בת ארבע נעלם אביה והשאיר אותה, את אחותה בת החצי שנה ואת אמה, מאירה, לבד. בפרדס חנה של אותם ימים, שבהם המושג "משפחה חד־הורית" לא היה שגור, הסיפור הזה לא עבר בשקט. "זה היה כמו קיבוץ, שכולם מרכלים על כולם, אבל בשונה מקיבוץ לא היו בו עזרה וערבות הדדית", היא נזכרת. "אמא שלי פירנסה שתי ילדות, ונשארה עגונה בלי מזונות ועם חובות. כעבור כמה שנים אבא עזב לארצות־הברית והתאדה".

"הוא היה איש צבא, וכשהוא היה בא עם המדים נורא התרגשתי. כל השישי־שבת לא הייתי עוזבת אותו וקופצת על הבטן הגדולה שלו. הוא עזב את הבית כשהייתי פעוטה, אז גם הזיכרונות האלה עמומים".

כשמלאו לליאת תשע, חלתה אחותה מעיין בסרטן בפעם הראשונה. "אז, לפני שלושים ומשהו שנים, סרטן הייתה מחלה שהתייחסו אליה ממש כמו לאיידס", היא אומרת. "אמא שלי, חד־הורית ומפרנסת יחידה, הייתה צריכה לטפל גם בילדה חולת סרטן. זה גם לא היה כמו היום, זה היה להילחם על כך שהיא לא מדבקת ושהילדים לא צריכים לפחד להתקרב אליה. אמא שלי מעולם לא נשברה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, אף פעם לא ראיתי אותה מתפרקת. היא גם נורא ניסתה למזער את מה שאראה. תמיד בטיפולים הן נשארו בבית החולים ואני נשארתי בבית, אצל סבא וסבתא. כל השעות האלה שהייתי בהן לבד הביאו אותי להיות מה שאני היום. קראתי וכתבתי המון, גם יומנים. זה היה המפלט שלי".

שאלת את אמא שלך על אביך?

"לא. הבנתי מהר מאוד שזה מכאיב לכולם ושאני לא אקבל תשובות אמיתיות, כי אני חיה רק עם צד אחד, ומן הסתם בפרידה קשה לכל אחד יש את הזווית שלו. זאת הייתה מציאות מטלטלת. הייתה איזו פעם שהלכתי לתעודת הזהות של אמא לבדוק שאני רשומה שם, לבדוק שאני זאת אני. ילד לא יכול לעכל את העובדה שהורה שלו נעלם יום אחד. וזה לא שהוא נעלם כי הוא מת ויש לו מצבה וישבנו עליו שבעה. הבנאדם חי, והתאדה".

 איך זה השפיע על היחסים שלך עם אמא שלך?

"היום, כשאני אמא, אמא שלי נראית לי כמו גיבורת־על. אני לא יכולה להבין איך לבנאדם יש כוחות בלתי אנושיים לעבור את מה שהיא עברה בגבורה כזאת. אבל אז גם כעסתי עליה, היא אכלה חרא בגללי. ההורים שלי לא היו ביחד, אחותי הייתה חולת סרטן, היו לי המון כעסים על כולם. אבא שלי עזב את הבית, אז על מי אוציא את הכעסים? עליה. כשהיא עיצבנה אותי, אמרתי לה 'ברור שהוא עזב את הבית. איזו מרגיזה את, איזו אישה מעצבנת'. כשהיא נעלמה עם אחותי בשביל הטיפולים, האשמתי אותה גם על זה".

"היום אני כל הזמן אומרת לה כמה אני אוהבת ומעריכה אותה. אני בטוחה שהיא יודעת את זה".

העולם העסקי עדיין מתייחס לנשים בצורה אחרת, לכן החלטתי שאני חייבת לכתוב דווקא את הספר הזה". ליאת לוי־קופלמן(צילום: יובל חן)

"בכיתי על ליאת הקטנה"

אחרי השירות הצבאי קופלמן־לוי נסעה להדריך בקייטנה של הסוכנות היהודית בארצות־הברית, והחליטה לנסות להיפגש עם אביה. "אמרתי לעצמי שאם אני כבר בארצות־הברית, אני חייבת להיפגש איתו, לקבל תשובות. אמא חטפה עליי עצבים ולא דיברה איתי חודש. הוא שלח לי כרטיס טיסה לטמפה פלורידה, שם הוא גר. קודם כל לא זיהיתי אותו. זה היה כמו לפגוש בנאדם זר.

"נכנסתי אליו הביתה והוא הראה לי את החדר שאגור בו בתקופה שאשהה שם. היו שם מצעים של דיסני וכל מיני דברים שהיינו מדברים עליהם כשהייתי בת ארבע. זה היה מוזר, כי הייתי כבר בת עשרים. זאת הייתה תקופה נוראית. לא הסתדרנו ולא קיבלתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי: איך בנאדם קם, נעלם, עוזב את המשפחה שלו, עוזב את הארץ, משאיר אישה וילדות לבד. אתה מכיר את האנשים האלה שמדברים, אבל בסוף לא אומרים כלום? כזה הוא היה".

"הוא חילק עיתוני 'ידיעות אחרונות' לקהילה היהודית. כשהוא עזב הוא היה קצין בצבא, עם דוקטורט בפילוסופיה. בכל השנים מאז שנעלם היו עליו המון שמועות, שנעו בין איש מוסד לאחד שעושה כל מיני עסקי נשק לא כשרים בחו"ל. חזרתי לארץ עם יותר סימני שאלה מסימני קריאה ותשובות, והבנתי שזהו, את הפרק הזה אני סוגרת. אני חייבת להמשיך בחיים שלי".

וזאת לא הייתה המילה האחרונה בסיפור הקשה שאביה יצר. לאחר מותה של מעיין גילתה לוי־קופלמן שיש לה גם שני אחים ממנו, שמעולם לא ידעה על קיומם ושגם אותם עזב בגיל צעיר. "הם נולדו אחרי שהוא עזב את אמא", היא אומרת. לפני כמה שנים חזר האב לארץ. "הסוכנות עזרה לו לחזור", היא מספרת. "הוא ניסה ליצור איתי קשר, אבל אמרתי שאני לא מעוניינת.

"בפעם הבאה ששמעתי ממנו הייתה כשהודיעו לי לפני כמה חודשים שהוא נפטר. הוא חי, די בחוסר כל, בדירת חדר ביפו, ומת מכל מיני בעיות שהסתבכו כתוצאה מהזנחה אישית. אמא שלי קצת התבאסה שלא סיפרתי לה על ההלוויה. היא אמרה לי, 'הייתי עושה את המצווה הזאת ובאה'. היא גם רצתה לתת כסף למצבה שלו, ואני התעקשתי שלא".

"בכיתי רק כשהודיעו לי שהוא מת — מרחמים עליו, מהעצב על החיים שהוא עבר, וגם על ליאת הקטנה ואמא. כל החיים שלי חשבתי מה יקרה כשאבוא להלוויה של אבא שלי לפני שאעשה איתו קלוז'ר, אבל אחרי שהייתי בארצות־הברית והבנתי שסגירת מעגל אמיתית לא תהיה לי איתו, שיחררתי. מבחינתי הוא היה תורם זרע. לבית הקברות הגיעו פחות ממניין, אולי שישה אנשים".

"גדלתי בסביבה נשית"

עוד כילדה הבטיחה לעצמה לוי־קופלמן שתקים משפחה שונה משהייתה לה. היא נישאה לגלעד לוי, במאי עריכות ועורך וידיאו בטלוויזיה ("הוא הוסיף לשם משפחתו את שם המשפחה שלי"), וכיום הם הורים לשלושה ילדים: יותם בן ה־12, גור בן 9 וחצי, ואלונה בת 5 וחצי.

לתקשורת הגיעה מייד אחרי השחרור מהצבא. התחנה הראשונה שלה הייתה השבועון "ראש 1". העורכת האחראית על המגזינים של "ידיעות אחרונות", מימי נופך־מוזס, שהאמינה בה, לקחה אותה תחת חסותה. כיום היא עורכת שני מגזינים במקביל, "פנאי פלוס" ו"גוסטייל", אותו הקימה בעצמה. "את הבוס" הוא ספרה השני. הראשון — ספר ההיריון והלידה "OMG! אני בהיריון" — נולד עם בנה השני.

"הספר החדש נכתב מתוך שליחות נשית, מתוך רצון לשנות חיים של אנשים", היא אומרת. "ראיתי שאני מדבררת יותר טוב קול של נשים. אני מרגישה שהייעוד שלי הוא ליצור שינוי. אפרופו נשים, החיים הובילו אותי לגדול בבית נשי ובסביבה נשית. את הצ'אנס המקצועי שלי אני חייבת למימי מוזס, המנטורית שלי. דרכה למדתי מה זה להיות אישה מנהלת".

"הלוואי שיכולתי לכתוב ב־2019 ספר שפונה לשני המינים, אבל כשנשים עדיין מרוויחות פחות מגברים באותם מקצועות והעולם העסקי עדיין מתייחס לנשים בצורה אחרת, החלטתי שאני חייבת לכתוב דווקא את הספר הזה".