האליל שהפך לחבר / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים ולאנשים הגדולים משנות סיקורו, והפעם נזכר ביעקב חודורוב הענק, השוער האגדי של נבחרת ישראל. על הנדנוד לאמא שהצליח בסופו של דבר, הפגישות בקפולסקי ובנתב"ג וההקרבה האדירה של השוער למען המדינה
ב-1956, שנת הבר-מצווה של החתום מעלה, החלום הגדול שלי - כמו גם רבים מילדי ישראל, היה להשיג כרטיס כניסה למשחק הכדורגל בין ישראל לברית המועצות באצטדיון ר"ג. חוץ מהמשחק עצמו, היינו להוטים להשיג חתימות של שחקני הנבחרת, של לב יאשין הרוסי שנחשב אז לשוער הטוב בעולם, וכמובן שגם של יעקב חודורוב, השוער הענק שלנו.
אצטדיון ר"ג נחשב אז לפאר היצירה, ובטח לא היה מגרש הגרוטאות של היום. הוא יכול היה לקלוט מקסימום 50 אלף צופים עם דחיסה רצינית, אבל באופן רשמי נמסר לקראת המשחק שהצפי הוא ל-60 אלף. בסוף נכנסו קרוב ל-70 אלף... בעקבות הביקוש הגדול לכרטיסים השוק השחור פרח, וככל שהתקרב מועד המשחק התגלו זיופי כרטיסים רבים. חבורות גדולות של אנשים הבינו מהר מאוד שניתן כאן לעשות קופה רצינית.
אני, מצידי, שיגעתי את אמי עליזה עליה השלום והכרחתי אותה לעמוד בתור במשרד הכרטיסים "רדיו אוניון" בדיזנגוף מול קפה רוול, ולקנות כרטיס לבנה המפונק. "השתגעת?" היא אמרה, "אין לי מה לעשות, רק לעמוד שעות בתור בשביל לקנות כרטיס למשחק כדורגל?" אבל הנדנוד שלי עזר – אמי היקרה עמדה קרוב לחמש שעות בתור והשיגה לי את הכרטיס המיוחל.
עכשיו הגיע הרגע הלחוץ הבא: ביקשתי ממנה להחביא את הכרטיס בבית, כך שאם ייכנס פורץ לדירה (אז הייתה תקופה של פריצות לדירות באזור שלנו), הוא לא ימצא אותו. הכרטיס שרד, והגיע הצעד הבא: בגלל שיגעון הכרטיסים נדרשו האוהדים שהתכוונו להגיע למשחק לעשות זאת כמה שעות לפני שריקת הפתיחה. הכרטיס שלי היה למקומות העמידה, והאלפים כמעט רמסו אותי בדרך. אמי, ששמעה על הבלגן, התפללה שהילד יחזור הביתה בשלום... בינתיים, מישהו מהאוהדים סיפר שאלפים עם כרטיסים נשארו בחוץ, מה שגרם לי להתלהבות חזקה יותר. כאשר המשחק סוף-סוף התחיל רעדתי מהתרגשות. חודורוב ונחום סטלמך נתנו משחק הירואי, וכשהאחרון הבקיע שער, האצטדיון נכנס לטירוף.
אחרי ההפסד המכובד (2:1), כל האוהדים התייחסו לשער הזה כשער ניצחון ולא כשער כבוד. אבל אני? חמש שעות אחרי המשחק, כשהגעתי הביתה מוקסם, לא חשבתי יותר מדי על המבקיע, אלא על האליל שלי חודורוב. בחלומותיי לא העליתי בדעתי כי כעבור שבע שנים אשב מולו בקפה קפולסקי ואראיין אותו. דוביד שוייצר ז"ל היה המאמן של הפועל ר"ג, והוא תיווך ביני לבין השוער האגדי. הוא רק ביקש שאעשה לו כבוד (כאילו הייתי מעז אחרת). חודורוב וחלק מחבריו לקבוצה היו מגיעים לקפה אחרי אימון בוקר במכתש, והוא קרא לי "ילד".
כעבור מספר שנים הצטלבו שוב דרכינו בפגישות בנתב"ג. בכל פעם שהגעתי לשדה לקבל קבוצה או נבחרת מחו"ל, הגיע לשם גם חודורוב שהמתין לתיירים יהודים להם היה מארגן טיולים בכל הארץ. את הרישיון לעשות זאת, שרק בודדים בארץ קיבלו, השיג בזכות הצטיינותו על המגרש. "אתה כבר ילד גדול", הוא היה צוחק איתי. בכל פעם שהלכנו לשתות קפה חודורוב היה מפליג בסיפורים שקשה לשכוח – ובאלה הוא היה ענק לא פחות מאשר כשוער. יודעים מה? אולי אפילו טוב יותר... זה היה כמו סיפורי "חסמב"ה" מהילדות, שהגיעו בהמשכים. למשל, הוא נזכר במעבר שלו להפועל ר"ג: "לפני שהצטרפתי אליה הזהירו אותי שאני מגיע לקבוצה שכונתית, זה לא הרתיע אותי". הוא גם סיפר בגאווה על שער האליפות שהוא כבש בעצמו נגד הפועל טבריה. בכל לגימת קפה הוא נזכר בסיפור חדש – גם על כך שלפני פתיחת עונת האליפות ההיא, באסיפת שחקנים, הוא הבטיח לשווייצר: "תכין חליפת אליפות".
ועוד כמה פנינים של גדול השוערים: "ארסנל הציעה לי 55 ליש"ט לשבוע, משכורת שנחשבה לגבוהה מאוד. דחיתי אותה, ובהמשך גם את פנרבחצ'ה, דנדי וסלטיק. הודיתי לכל מי שפנה אליי, כשאני חוזר ואומר לכולם: נולדתי בשביל לייצג את המדינה ולשחק עבור הסמל. היה לי חשוב להמשיך לשחק בישראל. לא התרשמתי מההצעות המפתות מחו"ל, אהבתי את ישראל ונשארתי. את הכבוד קיבלתי גם בזכות המשחקים שלי בישראל וגם בזכות משחקי הנבחרת. דירגו אותי בין חמשת השוערים הטובים בעולם. זה קרה אחרי הופעה מוצלחת במדי הנבחרת בקרדיף נגד וויילס ב-1958, משחק בו שברתי את האף ונקעתי את הכתף והמשכתי לשחק. עוד הרבה לפני כן יצאתי עם הפועל ת"א למסע משחקים בארה"ב, כשהניו-יורק טיימס כינה אותי 'ציפור מעופפת'".
והיו גם מקרים בהם השאיר את הכדורגל בצד, כפי שסיפר לי: " אהבתי לעזור לאנשים, לרוב חלשים, עזרתי לשיקום אסירים. הפסקתי לשחק פעמיים בקריירה שלי, כי בליבי תמיד רציתי לתת משהו למדינה. פעם אחת למען הצטרפות למשטרת הישובים היהודיים, ובפעם השנייה למען שירות המדינה במלחמת השחרור כדי לשרת בגבעתי. הייתי בין הכוחות הנצורים בכפר אוריה. לחמתי במלחמות ההתשה, סיני וששת הימים. המדינה והקהילה היו חשובים לי לעתים יותר מהכדורגל".
עד היום, אני מחפש אותו כשאני מגיע לנתב"ג, ומשהו חסר לי. לא סתם הענק הזה זכה בפרס ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
