אהובה שלי, אלופה שלי / טור
היו אליפויות לא פחות מרשימות למכבי ת"א בהיסטוריה - אבל זו האליפות שמדגישה יותר מכל אחת אחרת את ה-DNA המכביסטי. הסיירת של איביץ' שייטה בנחת בעולם משלה, כבשה, דרסה והסתכנה - עד הסוף המתוק. רז שכניק מסכם עונה צהובה במיוחד
וולקאם, אליפות 23. וכמה מרהיבה את, בטוחה, גאה, בלי הנחות. הכי מכביסטית שיש.
מכבי ת"א אלופת המדינה
- על הראש של מכבי חיפה: הערב החגיגי של מכבי תל אביב
- השיאים והמספרים של מכבי תל אביב
- כוחנית וחסרת רחמים / טור
- העונה הצהובה: מצטייני האליפות של מכבי תל אביב
איביץ' דמע: "זה הזמן לחגוג"
היו אולי אליפויות לא פחות מרשימות למכבי, למשל השנה הראשונה של אברהם גרנט ב-1992, הדאבל עם קשטן ב-1996, הטראבל עם פאקו ב-2015. יצא לי אפילו לראות משחקים בעונת הדאבל של 1977, ואת בני טבק מביא אליפות מרגשת נגד בית"ר בימק"א ב-1979. אבל זו האליפות שמדגישה יותר מכל אחת אחרת את ה-DNA שנקרא מכביזם, ההבנה שכמעט מהרגע הראשון אין סימני שאלה, כולם יודעים למי התואר שייך, וגם הפער העצום מהליגה, שהתנהלה
בספרות נפרדת, שאינן באמת נוגעת במכבי, המשייטת בנחת בחלל חיצון משלה ומדי פעם מגיחה כדי לתת מופע נוסף.
לא סתם מכבי המופלאה של ולאדן איביץ', על סגולותיה, גם העלתה לראשונה לדיון מתמשך את סוגיית הליגה הישראלית החלשה (היא תמיד הייתה, אגב). הפרשנים מסביב, כמו אוהדי קבוצות אחרות, חיפשו הקלה תיאורטית כלשהי שתספק הסבר מול הגרוע מכל שמתרחש לנגד עיניהם: מכבי ת"א עפה לאליפות, ואין אף יריב שינסה, חלילה, למחות. לא היה משחק עונה, גם לא משחק מכונן כלשהו, כי לא היה צריך כזה. כלשון המשורר, אני מכבי, מי אתם בכלל?
זו אולי האליפות הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי לא רק בזכות שילוב המספרים והנתונים הלא סבירים, אלה יכולים עוד להשתנות בפלייאוף, ומכבי, יש להניח, תספוג הפסד או שניים, כאשר אין יותר על מה לשחק. התואר הגדול של 2019 הושג ללא בית, ללא בלומפילד או אצטדיון רמת גן, כשמכבי משחקת לאורך העונה ברדיוס קבוע בנתניה. בלתי אפשרי לערער על חשיבות המגרש ביתי, על הריח המוכר והבטוח בעלייה לדשא, על האוהדים שמחכים לחזור למקום הקבוע שלהם, על האווורה המיוחדת שיוצר כל מועדון לשחקנים שלו במגרש המוכר. החיילים של איביץ', זכות יוצרים לראיקוביץ', זכו באליפות ללא הבסיס התומך, הוכחה נוספת לעוצמתה של הקבוצה הנוכחית. ראו מה קרה ליריבה העירונית הגדולה, הפועל ת"א, ללא בלומפילד - ירידה ופלייאוף תחתון העונה.
זו אליפות מכביסטית ומרגשת, כי היא מבוססת על שחקנים שינקו בקריית שלום את הערכים שמרכיבים את המותג, דור מיכה, הקפטן שרן ייני, רוסלן ברסקי, דור פרץ, דן גלזר, שחר פיבן, עומר אצילי, אלי דסה, יונתן כהן, תשעה שחקני בית שעל ערכם העונה אי אפשר להתווכח. מכבי, מרוסנת על ידי עבירת הפייר-פליי, נאלצה לסגור את הארנק וכשהסתכלה פנימה התברר שמתחת לפנס מחכים מטבעות מוזהבים. לשם ההגינות כלפי ג'ורדי קרויף, גם הקבוצה שלו התבססה על שחקני בית, רק שלא בכזה משקל סגולי.
זו גם האליפות הקבוצתית ביותר של מכבי שאני זוכר, שהושגה בזכות טקטיקה מוקפדת לאורך כל הדרך. העשור האחרון הבליט את אלירן עטר מעל כולם באליפות של 2013 ובהמשך את ערן זהבי, כמובן. מכבי הייתה תלויה בהם. בדאבל של קשטן, אבי נימני זהר למעלה עם איציק זוהר, קלינגר ודריקס. באליפות של 1992 היה אבי כהן הירושלמי מעל כולם. הפעם הניעה את החללית כל פעם דמות אחרת, דור פרץ, דור מיכה, עטר, ראיקוביץ', ובכן, קבוצה. הנווט, כמובן, היה איביץ', שהעביר סמינר ארוך ויפהפה לקולגות, כולל הוכחה שטקטיקה אינה מילה נרדפת לשעמום. מכבי של איביץ' מעזה, מסתכנת, דורסת, נוצצת, כובשת. והבחירות שלו, גם אם לפעמים נראו לכולנו הזויות משהו, קלעו. אתמול הוא הימר על ארון שוינפלד ושוב פגע בול. גול שחתם אליפות.
באוגוסט האחרון אמר הבעלים מיץ' גולדהאר לשחקנים: "בואו נחזיר את האליפות שאנחנו יודעים ששייכת לנו". בקשתו נענתה כשבחוץ עדיין שולט החורף (מישהו זוכר משחק אליפות בגשם?). היום שבה הצלחת הביתה, למקום הכי טבעי שיש, לארון של שיאנית התארים.
אהובה שלי, אלופה שלי.
לפנייה לכתב/ת 
