"עדיין מפתיע לראות גבר מחליף חיתול"
לא פחות מ-300 תינוקות ננטשים בישראל מדי שנה, ומתנדבי עמותת "חיבוק ראשון" מספקים להם מעט חום ואהבה. למרבה הצער, רק גברים בודדים נוטלים חלק בפעילות וזוכים למבטי פליאה ולהרמות גבה. שניים מהם מספרים כמה זה פשוט לבוא בזרועות פתוחות, עם כל הלב והנשמה
שלומי הלברשטט (63) מהוד־השרון לא ישכח לעולם את התורנות הראשונה שלו כמתנדב בעמותת "חיבוק ראשון", לפני כשלוש שנים. "התינוקת נולדה יתומה", הוא מספר. "אמה העניקה לה חיים ונפטרה בבית החולים. האבא היה אמנם בתמונה, אולם מצבו הנפשי היה קשה. הוא לא תיפקד כי עדיין לא עיכל את הבשורה הקשה על מות אשתו והיו עוד שני ילדים בבית.
"מה שהתינוקת הזו הייתה צריכה זה מישהו צמוד שיהיה שם בשבילה. היא נשארה שבועיים בבית החולים וזה לא היה קל לי רגשית. לחשוב שהילדה שאני מחזיק בזרועותיי לא יודעת לאיזו סיטואציה היא נולדה. פשוט חיבקתי אותה עם עיניים דומעות מעצב".
עבור הלברשטט, נשוי ואב לתאומים בני 21, ההתנדבות ב"חיבוק ראשון" אינה התרומה היחידה לקהילה. אחרי למעלה מ־30 שנות קריירה כעורך דין פלילי, הוא עובר בימים אלה הסבה למקצוע ההוראה. "יש לי אהבה מיוחדת לתינוקות וגם גישה אליהם. הפכתי לדוד עוד לפני שהפכתי לאבא ומהר מאוד גיליתי שאני אוהב תינוקות והם אוהבים אותי. תמיד כשיש תינוק בסביבה, שאף אחד לא מצליח להרגיע אותו, אני מיד לוקח פיקוד ומצליח".
נותנים תחושה של קרבה
ככל מתנדבי העמותה, הלברשטט עבר ראיון ואחריו סדרת חיסונים. רק לאחר חצי שנה זומן לבית החולים מאיר בכפר־סבא, בו הוא מתנדב במשמרות בנות שלוש שעות פעמיים בשבוע. "אני דואג שהתינוק יקבל את החום הדרוש: עובר עם האצבעות ומלטף את הגב, את הכתפיים, איפה שהעור חשוף, מעניק לו תחושה של קרבה", הוא מפרט.
"אנחנו עושים את העבודה נאמנה בלי לדעת על הדת, על הגזע, על הרקע של התינוקות. בדרך כלל אין לנו היכרות קרובה עם המשפחות. אין לנו חפיפה בזמנים גם אם יש הורים בתמונה ואנחנו גם לא שואלים הרבה שאלות. אנחנו עובדים זמניים ויודעים שזה ככה - זו לא עבודה של המשך קשר וכדומה. עוברים לתינוק הבא. ברור שמתגעגעים ונקשרים, אבל יודעים מלכתחילה שכך זה עובד".
קורה שנוצר קשר אישי?
"היה רק מקרה אחד שבו יצא לי להכיר את האמא של התינוקת - היא הייתה עובדת זרה מהודו, שעבדה ביומיום אצל תינוק נכה שגר ביפו. בלילה היא הייתה עם התינוקת שלה, שנולדה עם הרבה בעיות רפואיות והתאשפזה בבידוד. כשהיא הלכה בבוקר לעבודה, אחרי לילה עם בתה, אני הגעתי וכך הכרנו. זו הייתה תקופה יחסית ארוכה של אשפוז".
למרבה הצער, מאוד נדיר לפגוש בין אנשי העמותה מתנדב ממין זכר. "כשהגעתי בפעמים הראשונות, פגשתי בכל פעם אחיות אחרות, ולא הייתה אחות שלא הופתעה מכך שהמתנדב הוא גבר. הן תמיד קיבלו את פניי בברכה, מתלהבות מהעניין. בהתחלה, כשעוד לא הכרתי את העבודה, האחות הייתה מגישה לי התינוק ועוזרת להחליף חיתול. עזרתי בזמן המקלחת וכשראו שאני בעניינים נתנו לי יד חופשית.
"אני מודע לכך שזה דבר שיש לנשים יותר נטייה לעשות ואני שמח בכך שהצלחתי להיות חבר בעמותה הזו. דרושה לתפקיד רגישות מיוחדת וצריך להיות אדם מאוד אמפתי ורגוע. אין מה לעשות, זהו טבע הדברים נכון להיום ‑ בדרך כלל גברים יותר מפחדים מתינוקות, מתייחסים לתינוקות כחסרי אונים, ולפעמים הם אבודים מולם. אני, מטבעי, לא כזה. כשהתאומים שלי נולדו, הם היו פגים ונשארו בבית החולים, וכשהגיעו הביתה קטנטנים ורזים, מי שעשה להם את האמבטיות והמקלחות והחליף להם חיתול, זה הייתי אני".
קראו עוד:
לא כמו בחלום: כשהתאומים מאושפזים בפגייה
הגיל שבו ילדים מתחילים להיות חברותיים
המדריך המלא לעולם הטעימות לתינוקות
הפעילות הההתנדבותית רצופה רגעים מאתגרים. "למשל, עם אותה תינוקת שאמה נפטרה, התעוררו בי הרבה מחשבות על העולם וכמה לא פשוט כאן. כמה שתהיה חזק, זה משהו שאי־אפשר לעבור ממנו לסדר היום. אבל יש גם הרבה רגעים משמחים ומספקים ‑ כשאתה רואה במהלך השהייה של התינוק שמצבו משתפר, שהוא מתקדם, כשמצבו מתייצב והוא משתחרר, זה אושר גדול. נכון שיש פרידה ואתה יודע שיותר לא תראה אותו, אבל לומדים להתנתק ולבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר".
עולם ומלואו
דניאל רול (44), מפתח־תקווה, נשוי ואב לשלושה, החל להתנדב ב"חיבוק ראשון" בבית החולים תל השומר זמן לא רב לאחר הולדת בתו הקטנה. "זה התחיל משיחת סלון אצל חברים", הוא נזכר. "חברה שהתנדבה שם סיפרה לנו שיש 300 תינוקות נטושים בשנה. המחשבה על כך שיש תופעת כזו קשה בכזה היקף, לא נתפסה. החלטתי לברר ולהתנדב ואכן, אחרי מסע טירונות של ראיונות, גרפולוג ושרשרת של חיסונים כמו איש צוות רפואי, נכנסתי לזה.
"יש בהתנדבות הזו עולם ומלואו. אתה יודע שכל מה שאתה יכול לעשות במשך שלוש שעות זה רק ללטף לתינוק את המצח, כי הוא מחובר לצינורות מכל הכיוונים והגדולה היא במעשה עצמו. לקחת תינוק ולהחזיק אותו קרוב־קרוב ולדעת שהוא שומע את פעימות הלב שלך. זה הרי דבר עצום. לא באת להפוך עולמות, אלא לעשות את הדבר הקטן הזה במשך שעות. ערך מוסף שיש לי מהפעילות הזו היא הראייה הנכונה על החיים מתוך שמירה על פרופרציות: אתה יוצא משם פעמיים בשבוע, נכנס לאוטו ואומר תודה על כל מה שיש לך".
גם הוא זוכר היטב את המחובק הפעוט שממנו הכל התחיל. "זה היה תינוק קטן וחסר ישע שייעדו לו מסלול סיעודי לא פשוט. היינו סוללה של 18 איש - 17 מתנדבות ואני. הסיפוק הוא עצום כי הענקנו לו המון אהבה וההתנדבות הזו עשתה את ההבדל בין ילד סיעודי לילד שעלה על מסלול שיקומי. אני עוקב אחריו והיום הוא בן עשר, עומד על הרגליים ולומד. התחזית השחורה הפכה לתקווה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"בפעם האחרונה שקיבלתי ילד, היה מקרה קשה בו שני ההורים נפצעו קשה בתאונת דרכים והתינוק אושפז עם שברים רציניים. התייצבתי מיד והפכתי להיות ההורה המלווה שלו - במעבר בין הצילומים, לטיפולים, למחלקות. זה התפקיד, להיות ההורה לכל דבר ועניין, להאכיל, לשים לישון, להחליף חיתול עד שהוא משתחרר. לפעמים, לא עלינו, התינוק נפטר. לפעמים הוא עובר תהליך של כמה חודשים ואחרי חצי שנה מגיע לאומנה".
אבל גם מקרי ההאפי־אנד האלה כרוכים במעמסה רגשית לא קלה. "ככל שנמצאים עם התינוק יותר, הקשר מעמיק והפרידה יותר קשה", הוא מודה. "יש הרבה תינוקות שבדקתי מה קורה איתם, עבור שניים מהם הייתי סנדק. אני מוצא דרכים לדעת מה קורה איתם, לפעמים דרך איש קשר שהכרתי והתחברנו בפייסבוק. לאחד התינוקות היה טקס ברית מילה מרגש מאוד. זה מורכב לעשות ברית כשאין משפחה. מי שהיו שם הם אנשי צוות בלבד - רופאים, אחיות, מתנדבים. הרגשנו רגע של התעלות רוח ממש ולא נשארה עין יבשה".
מקרה אחד, קשה במיוחד, נחרת בזיכרונו יותר מכל השאר. "זו הייתה תינוקת בת שנה", הוא מספר, "תאומה שהתחילו אצלה פרכוסים והגיעה למצב של כמעט צמח. המשפחה הייתה מהצפון והיה צריך את היד שלנו, כי בבית נשארו הילדים האחרים. זה היה טיפול ארוך של מספר חודשים ודרש התמסרות, ושם היה גם דיאלוג עם ההורים, שזה נדיר.
"היה גם מקרה קשה עם ילד פלסטיני שנכווה קשות ונאלץ לעבור כריתת גפיים. כדי להחליף לו חיתול היה צריך שני רופאים, שתי אחיות ואותי. לבית החולים הייתה תוכנית שיקומית טובה בשבילו, עם פרוטזות, אך ההורים סירבו ונשבר לי הלב לראות שהוא חוזר חסר אונים לעזה".
מאיפה אתה מקבל תמיכה אחרי מקרים כאלה?
"אשתי היא זו שמקבלת תמונה כשאני במשמרת, סלפי עם תינוק בידיים, והיא גם זו שעוזרת לי לשחרר את הכאב כשצריך. אני מדבר ואז יכול להמשיך הלאה. באופן כללי, אני מרגיש שזה ממלא אותי ואין ספק שכשאתה מחבק, אתה מקבל.
"גם הילדים שלי מכירים את ההתנדבות. בעיניי יש משמעות אדירה לדוגמה האישית. סידרתי את זה ככה שאף אחד לא נפגע - אני עובד כעצמאי, שלוש שעות הן על חשבון העבודה וביום שישי זה הזמן האישי שלי. בהתחלה לבן הגדול הייתה ביקורת, כי הייתה לו תחושה שלקחתי את זה יותר מדי רציני. היום הוא חייל והוא מבין את זה יותר. זה משהו שמדובר עליו בבית וחשוב לי שהילדים יידעו את זה. הדרגה הגבוהה ביותר בחסד זה כשאין סיכוי שמי שאתה עושה עבורו, מכיר אותך".
החודש נרתמה חברת האגיס עם קמפיין דיגיטלי עבור עמותת "חיבוק ראשון" במסגרתו ביקשו להעלות לאינסטגרם תמונה של חיבוק עם הילד, ועל כל תמונה שעלתה לרשת עם התיוג #כוחו_של_חיבוק תרמה החברה חמישה שקלים לעמותה.
"הפעילות שלנו ייחודית ואין פעילות דומה לה בחו"ל", אומרת סיון אלמוז, מנכ"לית העמותה, "אנחנו לא מקבלים תמיכה מגורם ממשלתי או מחברות מסחריות גדולות, אלא רק מתרומות ציבוריות.
"אני עצמי נולדתי בדרום קוריאה", היא משתפת, "ואחרי הלידה ההורים שלי נטשו אותי. גדלתי בבית יתומים וכשהייתי בת שלוש זוג ישראלים אימץ אותי לחיקו. העבודה שלי בעמותה מצליחה להעניק נחמה לתינוקת הנטושה שבתוכי".
לפנייה לכתב/ת 
