איאן מק'קלן: "ילדים לא מאמינים שגנדלף בא לדבר איתם על סקס"
השחקן הוותיק מגיע לבתי ספר באנגליה לדבר עם תלמידים על מיניות, אחרי ש"שנים אנשים הצביעו עליי ואמרו שאני קוויר". בריאיון ל-ynet לרגל צאת הסרט הדוקומנטרי "מק'קלן: סיפור חייו", מספר השחקן למה חשש לעשות את הסרט ("לא הייתי בטוח שמישהו ירצה לראות את זה"), איך הוא מרגיש לקראת יום הולדת 80 ("אשקר אם אגיד שהזקנה אינה מלווה בשוק") ולמה הוא חושב שחרם על ישראל זה לא רעיון טוב
מיהו איאן מק'קלן? השחקן הוותיק כיכב לאורך חייו במגוון תפקידים אייקונים, מגנדלף ("שר הטבעות", "הוביט") דרך מגניטו (סדרת סרטי "אקס מן") ועד מקבת' וריצ'ארד השלישי. הוא זכה לתואר אביר במסדר הוד מלכותה, הוא זכה בטוני, בגלובוס הזהב, גילם אישה, יצא מהארון וחבריו קוראים לו בכלל סרינה. אבל נדמה שמק'קלן, שיחגוג יום הולדת 80 בחודש מאי הקרוב, לא יודע בעצמו לענות על השאלה ואינו מסוגל להרכיב את כל חתיכות הפאזל של אישיותו. בשנה שעברה, בעת צילומי סרט דוקומנטרי על חייו, השאלה הייתה נוכחת על הסט בכל רגע. "כל הזמן שאלתי 'מה אנחנו עושים? מי אני?", הוא נזכר משועשע, "מי את?", הוא מפנה את השאלה בחזרה, וזוג עיניים כחולות וצלולות בוחנות אותי, "זה בטח עובר לך במחשבה".
למרות התדמית הקלילה שדבקה בו, מק'קלן יכול להיות רציני, אבל נדמה שהשנה האחרונה הפכה אפילו יותר רצינית עבורו. בדוקומנטרי "מק'קלן: תפקיד חייו", שיעלה היום (ב') ב-yes, מתוודעים הצופים לקריירה המפוארת של השחקן, אולם גם לציוני דרך משמעותיים בחייו ולהגיגיו הפרטיים.
אנחנו נפגשים במועדון חברים פרטי שבמרכז לונדון. מק'קלן כורך צעיף צבעוני סביב צווארו ונראה נהדר. הוא איש חם, מלא הומור ואהבה לחיים וגם, למרבה ההפתעה, חששות. " לחלוטין לא הייתי בטוח שמישהו ירצה לראות את הסרט הזה", הוא משתף, "אבל לג'ו סטיבנסון, הבמאי, היו רעיונות אחרים. הוא חשב שיש לי מה להציע לקהל, אבל אני עדיין לא בטוח שזה מעניין. הצופים מקבלים אותי נינוח ורגוע, כנראה בגלל שאני יושב בכורסה האהובה עליי בבית שלי", אומר מק'קלן ומוסיף בצחוק: "ואולי כי את כל החלקים המתלוננים והנרגנים שלי, ג'ו חתך החוצה מהסרט".
"אני לא חושב שבאמת חידשתי משהו בסרט, אבל העובדה שהכול אסוף ומוצג יחד עם הזיכרונות שלי, עוברת כמשהו מאוד אמיתי. אין ספק שהסרט הוא חוויה מאוד אישית עבורי".
הכל התחיל מכך שמק'קלן היה אמור לכתוב ביוגרפיה, או יותר נכון ספר זיכרונות. הוא הסכים לכך בעיקר בשל הון קטן שהובטח לו בתמורה. "הציעו לי כל כך הרבה כסף, סכום שיכולתי לקנות איתו את כל צפון לונדון". אז הוא ישב במשך תשעה חודשים תמימים וניסה לכתוב. "כל הזמן שאלתי את עצמי עבור מי אני כותב. יש לי צדדים רבים ולא הצלחתי לשייך את הספר לאף פן באישיות שלי וגם לא הצלחתי להבין מי הקורא שלי. חוץ מזה, לצמצם שמונים שנים לספר אחד זו משימה שהייתה לי קשה מאוד נפשית".
אז הוא הפסיק. ויתר על הסיפור ועל הכסף. אלא שהסיפור לא ויתר עליו. ג'ו סטיבנסון, חבר קרוב של מק'קלן, חשב שהסיפורים של האיש אותו הוא מכיר יכולים לעזור לאנשים, בעיקר לאנשים צעירים שעדיין מחפשים את הדרך שלהם בחיים. זו הסיבה העיקרית בגינה הסכים השחקן בעל הפרצופים הרבים להתיישב על אותה כורסה נוחה בביתו ולדבר למצלמה.
מק'קלן נולד ב-1939, שלושה חודשים לפני מלחמת העולם השנייה. הוא גדל בוויגן ואחר כך בבולטון שבאנגליה. אביו, דניס, היה מהנדס ואמו, מרג'ורי, היא זו שגידלה את איאן הקטן ואת אחותו ג'ן. מרג'ורי נפטרה מסרטן השד כשאיאן היה בן 12 בלבד, ואביו נפטר כשהוא היה בן 24, קצת לאחר שבא לראות את בנו מופיע בתיאטרון עם ההצגה "הדוכס מיורק" ב-1964. "זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו", אומר מק'קלן. גם אחותו ג'ן כבר איננה.
הוא מתגורר בבית צר וגבוה במזרח לונדון ולא מזמן סיים להתקין בו מעלית למען שבריריות גופנית אפשרית שתגיע מאוחר יותר. "היא גדולה מספיק לכיסא גלגלים", הוא מבהיר. מק'קלן אולי מתארגן לקראת ימים שיגיעו אולם המחשבה על המוות לא מפחידה אותו. "זה מרתק", הוא אומר ומוסיף: "אבל אשקר אם אגיד שהזקנה אינה מלווה בשוק". לפני מספר חודשים הוא סיים רצף הופעות של "המלך ליר" ואחת הסיבות שהסכים להיכנס שוב לנעליו של המלך הייתה המחשבה שיש מצב שבעוד שנה כבר לא יהיה מסוגל לעשות זאת. בנוסף, הכריז לאחרונה על הצגת יחיד שתרוץ ברחבי אנגליה, לרגל שנת השמונים לחייו. "המטרה שלי היא לחגוג את יום ההולדת השמונים שלי עם הקהל. ואיזו חגיגה זו תהיה", הוא מחייך מאוזן לאוזן.
מק'קלן אמנם יצא מהארון בגיל מאוחר יחסית, לקראת סוף שנות השמונים, אולם, מהרגע שיצא, הפך להיות נושא הדגל, הדובר וסמל בקהילת הלהט"בים. בכל זאת, אין הרבה שחקנים בסדר גודל שלו שיצאו מהארון בקול תרועה רמה כל כך. במבט לאחור הוא מצטער שלא הצטרף למאבק בשלב מוקדם יותר. "אני לא מאשים את עצמי באמת", הוא מחדד. "העולם לא רצה שאהיה כן. זה מה שכל כך אכזרי בהתנהלות הפוליטית. הפוליטיקאים הצליחו לשכנע את האנשים שהם מדרגה שנייה. שהם לא זכאים לזכויות, לאושר, לא ראויים לחיות חיים נורמליים. החוק אומר את זה? החוק הרי צריך להיות שוויוני. כשגדלתי לא הבנתי זאת. לא חייתי בפחד, החברים שלי והקרובים אליי ידעו שאני הומו, אבל לא דיברתי על כך בגלוי. מה שקורה הוא כשאתה מדבר על זה, כשאתה יוצא מהארון, אתה הופך להיות דמות פוליטית וכנראה בזמנו לא הייתי מוכן לזה. ברגע שיצאתי, אי אפשר היה לעצור אותי".
במסגרת הדברים שמק'קלן עושה, הוא גם מבקר בבתי ספר שונים ברחבי אנגליה ומדבר מול התלמידים. הארגון ששולח אותו לשם הוא ארגון שנלחם למען זכויות הקהילה ונגד אי שוויון. באנגליה כיום, אפליה על בסיס העדפה מינית אינה חוקית, אולם בתי הספר מתקשים לעיתים בהתמודדות עם מצבים ברמה היום-יומית. או אז נקרא סר איאן לפעולה.
"בשביל הילדים זה היסטרי שהשחקן שמגלם את גנדלף משוחח איתם על איך היה באנגליה בתקופה בה גדלתי ואיך זה היה לא חוקי ונחשבת לפושע אם קיימת יחסי מין עם מישהו מאותו המין. הילדים ממש לא מאמינים שיש מולם אדם זקן שמדבר על סקס, ועוד גנדלף!", הוא צוחק בקול.
"כמובן שמחוץ למדינה שלי וגם מחוץ למדינה שלך, במקומות כמו רוסיה, אפריקה וסין, זה עדיין לא מתקבל בכזאת הבנה והדרך עוד ארוכה מאוד. אני מעודד את הילדים לבדוק איך העניינים האלה מתקבלים בחוץ כי יש עדיין עוד הרבה על מה להילחם. שם, העולם הוא עדיין מקום אכזרי ותפיסות ישנות לא מתות בקלות ולרב הן גם נתמכות על ידי הדת. כשהקהילה מתחילה לעמוד על שלה, קמים כל אלה שמחפשים תמיכה בתנ"ך ובברית החדשה. את באמת חושבת שישו היה אנטי הומואים? את חושבת שאלוהים באמת אמר שהומואים טמאים? התשובה היא לא! אלה האנשים הקטנים שכתבו את הדברים האלה כדי שיהיו להם סימוכין לשנאה ולצרות המחשבה שלהם. אני אתאיסט מוחלט ולרוב לא נכנס לעימותים בכל הנוגע לדת, אבל העניין הזה מאוד מקומם אותי".
ואם כבר מדברים על ישראל, ביקרת שם בעבר, נכון?
"כן, זה היה לפני זמן רב מאוד, במהלך שנות השישים. הייתה לי אז הצגת יחיד על שייקספיר ושמואל צמח, המפיק, שהייתי מאוד קרוב אליו ושלצערי נפטר לפני שנה וחצי, הביא אותי לתיאטרון הקאמרי, לתיאטרון ירושלים ולהופעה אחת בחיפה. ובכל המקומות האלה, שעליתי על הבמה האנשים קיבלו אותי בהמון חום ועם המון אהבה. אני לא חושב שהם אפילו ידעו מי אני, אבל העובדה שבאתי לישראל, הספיקה להם. כאילו אמרו: 'אתה פה ואתה משלנו'. אני חושב שהיו יותר מחיאות כפיים בתחילת ההופעה מאשר בסוף. אין ספק שאשמח לבקר בישראל שוב".
ישנם הרבה אנשי תרבות ורוח אנגלים שקוראים לחרם על ישראל, אתה מודע לכך?
"כן, בוודאי. זו מחלוקת קשה מאוד. היה את זה בזמנו מול דרום אפריקה בגלל האפרטהייד. מה אתה עושה? אתה מחרים או שאתה ממשיך? עם דרום אפריקה מה ששבר אותם הייתה העובדה שהעולם החרים את הספורט שלהם. זה היכה אותם חזק. דעתי היא שונה. אני חושב שבגדול חרם זה לא רעיון טוב. בסופו של יום אתה מעניש את הקהל ולא את הממשלה. כשהייתי בתל אביב בזמנו אני זוכר היטב שרוב האנשים בכלל לא הסכימו עם הממשלה, אז מה היה מועיל אם לא הייתי מגיע? במי הייתי פוגע?".
לפנייה לכתב/ת 
