כמו וודקה טובה, משתבחת עם השנים
ניר קיפניס יצא לטעום משקאות אלכוהוליים שמתיישנים בחביות בעץ
הפעם חברים, נדבר על דברים שמתיישנים בהפתעה. אני לא מדבר על תשוקה במערכות יחסים מונוגמיות או על הדמיון שפעם היה ביני ובין התמונה שלי בדרכון, אלא על משקאות אלכוהוליים שהתיישנו בחביות עץ.
לא צריך להיות מבין גדול באלכוהול לסוגיו כדי להעלות על הדעת שני שמות עיקריים: וויסקי וברנדי (קוניאק). בשני המקרים התרגלנו שמה שיותר ישן יותר טוב - ובטח שיותר יקר. כל זה למרות ששנות חבית אינן בהכרח ערובה לאיכות המשקה, כי גם לוויסקי וקוניאק, כמו לכל חומר אורגני, יש שלב שבו הוא מפסיק להתבגר בחן ומתחיל להזדקן.
לעומתם, ישנם המשקאות המהירים. אף אחד לא ישאל את הברמן בת כמה הטקילה או בן כמה הג'ין, נכון? ובכן, נכון אבל לא מדויק. זה נכון שכמעט אף אחד לא מיישן וודקה למשל (מיד נגיע ליחידים שכן), ונכון שאין כמעט ג'ין מיושן, ואפילו טקילה מיושנת היא לא מבין הנמכרות ביותר, וכך גם לגבי רום. רק שלפעמים לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל, תרתי משמע.
חבר יקר שמבין אמר פעם - אפרופו טעימת וויסקי מיושן שלתוכה הוגנב בקבוק אחד של רום מיושן שקצר שבחים - את המשפט הנפלא הבא: "בגיל 25, הכל קוניאק". הוא לא התכוון לגיל השתיינים (יצרני הקוניאק היו מתים להנחיל את המשקה שלהם לצעירים, שלרוב משתכרים מהצירוף הרע של וודקה ומשקה אנרגיה) אלא לגיל המשקה. כשטועמים תזקיק ששהה שנים ארוכות כל כך בחבית, מה שניכר בטעמו הוא בעיקר טעמיה. זה יהיה מוגזם כמובן לומר שוויסקי, רום וברנדי בני 25 יהיו זהים בטעמם. מובן שלא. אבל בהחלט יהיה להם הרבה מהמשותף. אז לכבוד פורים הקרב ובא, הנה כמה משקאות מהירים שהתחפשו למיושנים. ולא תאמינו, חלק מהם עושים זאת באופן מעורר התפעלות.
1. ורמוט מיושן
ורמוט שייך למשפחה שנקראת "יינות מחוזקים" ובדרך כלל לא נחשב ליחידת העילית של האלכוהול. ובכל זאת, במשך השנים התפתחה מסורת של יישון ורמוט. חלק מהם נחשבים ליקרים מאוד, עד שהקוקטייל היקר ביותר באמריקן־בר היוקרתי של מלון סאבוי בלונדון מכיל כמה סוגי ורמוט בני עשרות שנים.
מי שרוצה לעשות את הצעד הראשון לתוך העולם הזה, שקצת התעורר לתחייה בזכות המיקסולוגיה הטרנדית, טוב יעשה אם ינסה את ה"נוילי פראט" (Noilly Prat) - ורמוט יבש מעולה. עכשיו אני צריך לעצור ולבדוק שאין איטלקים בסביבה, כי אחרי הכל זה קצת לא לעניין להמליץ בקטגוריה של המשקאות הכי צפון־איטלקיים על בקבוק שמיוצר בצרפת. אבל למען הדיוק ייאמר שאמנם הוא מיוצר בצרפת מאז 1813, אבל ב-971 החליטו האיטלקים לתקן את המעוות כשקונצרן מרטיני רכש את המותג היוקרתי. ב-1992 הוא הפך לחלק מתאגיד הענק בקארדי-מרטיני.
הזנים הלבנים שמהם מיוצר הוורמוט הזה גדלים באזור מרסיי, ואחרי שיוצרים תמהיל מזנים בעלי חומציות גבוהה מול מתיקות גבוהה, מחזקים אותו בעזרת אלכוהול נקי שמופק מסלק סוכר. או אז מועברים היינות ליישון בחביות עץ קנדיות גדולות למשך שמונה חודשים, ואז לחביות קטנות יותר ליישון נוסף בן שנה. במהלך היישון מאבד הוורמוט שישה עד שמונה אחוזי אלכוהול (בדומה לאנג'לס־שר המוכר לנו מתהליך היישון בחבית של הוויסקי) ואז הוא מתובל ביותר מ־20 סוגי צמחים, ביניהם קמומיל, תפוז, ציפורן, זרעי כוסברה, לענה ואגוז מוסקט.
את הוורמוט הנפלא הזה (נסו אותו כתבלין למרטיני היבש שלכם - ועוד תקראו לבנכם הבכור על שמי) קשה למצוא ברוב מדינות העולם. למרבה השמחה, לישראל מייבאים שלוש גרסאות שלו: לבן, אדום וענבר (אמברה). המחיר: כ-80-70 שקל.
2. רום מיושן בענק
לפני יותר משנה הקדשנו את המדור הזה לטעימת רום. הטעימה ההיא שינתה את הדרך שבה אני תופס את המשקה הזה - פעם רק כמרכיב בקוקטיילים, והיום כדרינק לגיטימי לכל דבר. ובכל זאת, מערכת היחסים החדשה שלי עם הרום החלה עוד כמה שנים קודם לכן, לפני כעשור, כאשר התחילו לייבא ארצה את זקאפה, הרום הגואטמלי שנקרא על שם העיר שבה הוא מיוצר. הזקאפה מיושן בגובה רב אחרי שיוצר מקני סוכר שאף הם גדלים באזור ההררי של המדינה. משהו בגובה הרב, בקרקע הוולקנית, בשיטת הסולארה (חביות שמונחות בצורת פירמידה אחת על גבי השנייה) או בתקופת היישון הממושכת שנעה בין שש ל־23 שנים, הופך את הרום הזה לתענוג צרוף, אפילו כשהוא נלגם כמו שהוא, ללא שום תוספת או עם קוביית קרח. המחיר: 290-260 שקלים.
3. טקילה בערך מיושנת
פטרון פלטינום - או בשמה המלא גראן פטרון פלטינום - היא אולי הטקילה הטובה ביותר שאפשר למצוא בישראל. ייאמר מיד - גם טקילות פטרון מדרגות נמוכות ונגישות יותר הן טובות מאוד, אבל הפלטינום, ובכן, שואף לשלמות. אפשר כמובן לספר על העיר חאליסקו שבמקסיקו, על האגבה המיוחדת שנבחרה למשקה הזה בזכות ריכוז סוכר גבוה, על הבקבוק שמיוצר ידנית בידי נפח זכוכית או על המספור הידני של כל בקבוק בנפרד. אבל יש רגעים שבהם גם מי שאמון כבר שנים רבות על תיאורים צבעוניים למשקאות אלכוהוליים, רוצה רק לשתוק ולשתות - למלא את פיו טקילה ופשוט להתענג על המשקה הנפלא הזה, שהוא מעולה גם בטמפרטורת החדר.
אם התכנסנו לכבוד משקאות שמתהדרים ביישון, דווקא במקרה הזה לא על היישון באה תפארתו של הפלטינום. יישון טקילה - מדרגת רפוסדו ודרך דרגת אנייחו - הוא עניין יחסי. אם הוויסקי מתהדר לעתים בעשרות שנים בחבית, כאן אנחנו מדברים על חודשים, שהם די והותר לטקילה. חשוב לציין שהיא לא הפטרון הכי יקר על המדף. מעליה נמצאות הפיאדרה והבורדיאוס, הראשונה תעלה כ־1,500־2,000 שקל והשנייה 2,500־3,000, ושתיהן מיושנות תקופות ארוכות משמעותית, בניגוד לפלטינום שהמחיר הרשמי שלה הוא 1,450 שקל, אבל אפשר להשיגה לעתים גם ב-800 לבקבוק רגיל של 750 מ"ל.
אז מה הופך אותה לנפלאה? אולי הזיקוק המשולש שגורם לה פשוט להחליק בגרון, אפילו בטמפרטורת החדר. אם יש לכם פטרון שיקנה לכם פטרון, הרי שהפלטינום היא הטקילה שלכם.
4. וודקה מיושנת קלות
אין כמעט מי שיישן וודקה, ובכל זאת - למותג הצרפתי גרייגוס, שגם המוצר הבסיסי שלו נחשב יוקרתי ויקר יחסית, יש וודקה שלפחות 5% ממנה יושן במשך שנתיים. האמת היא שלפי הכללים אסור לקרוא למוצר הזה וודקה, ובכל זאת במקרה של גרייגוס VX שווה לכופף אותם קצת. פרנסואה טיבו, מי שהמציא את הגרייגוס, היה בכלל מזקק קוניאק לפני שהתחיל לזקק וודקה, והוא החליט לערבב בה 5% של קוניאק שיושן שנתיים בחביות מובחרות.
התוצאה מוסיפה לתוצר הסופי קצת עומק ומורכבות שלרוב לא קיימים בוודקה רגילה. אז נכון, אפשר לומר שמי שבאמת אוהב וודקה יגמע אותה בשלוק מהיר מכוס צ'ייסר או שוט ולא יתעכב על דקויות. ובכל זאת, מי שיכול להרשות לעצמו לפלרטט עם הבקבוק היקר הזה (כ-400 שקל) שמזכיר מעט בקבוק XO של קוניאק, לא יצטער.
לפנייה לכתב/ת 
