קווין קוסטנר: "לחצו עליי לעשות את 'שומר הראש 2'"
בשנות ה-90 הוא היה אחד הכוכבים הגדולים בהוליווד, אבל אז הגיעה הנפילה המתבקשת. עתה קווין קוסטנר מככב בסרט "הרודפים" של נטפליקס ומגלם את השוטר שרדף אחר בוני וקלייד במציאות. בריאיון הוא מדבר על כישלונות העבר שלו, מעביר ביקורת נוקבת על הוליווד ואומר את דעתו על צמד הפושעים המפורסמים בהיסטוריה: "לא היה שום דבר נוצץ בהם"
בתחילת שנות התשעים קווין קוסטנר היה המלך הבלתי מעורער של הוליווד. הוא כיכב בשלל להיטי ענק כמו "הבלתי משוחדים" (1987), "ג'יי.אף.קיי - תיק פתוח" (1991), "רובין הוד: נסיך הגנבים" (1991) ואיך לא, "שומר הראש" (1992), להיט הענק עם וויטני יוסטן. נקודת השיא שלו הייתה ב-1991, כאשר זכה בשני פסלוני אוסקר על "רוקד עם זאבים", הראשון על בימוי הסרט והשני על פרס הסרט הטוב ביותר.
אבל אז הגיעה ההתפכחות והנפילה. סרטי ענק כמו "עולם המים" (1995) ו"הדוור" (1997) נכשלו בקופות. "וואייט ארפ" (1994) ו"מכתב בבקבוק" (1999) זכו לגיחוך מצד התעשייה והקהל ואפילו נתפסו כפרויקטים של יוהרה. פתאום, קוסטנר הפך לשם נרדף לכוכב עבר.
ובכל זאת, קוסטנר, כיום בן 64, נשאר על המסלול. נכון, הוא לקח הפסקות פה ושם, הארוכה שבהן הייתה באורך חמש שנים, אולם הוא עדיין עובד וב-38 שנות פעילות הוא יצר למעלה מחמישים סרטים. לקוסטנר אין בעיה לדבר על הנפילה שלו מכס המלכות של הוליווד וגם על השנים שהגיעו לאחר מכן.
"אתה חייב לקבל את המציאות," הוא מסביר, "פעם עמדתי בטקס פרסי האוסקר כשאני אוחז בשני אוסקרים. ידעתי שהסיכוי שבעתיד יהיה רגע שישתווה לזה קלוש. מה שעשיתי אחר כך היה מה שתמיד עשיתי: ניסיתי הכי טוב שאני יכול. מעולם לא השתתפתי בסרט וחשבתי שהוא לא ראוי. כל סרט שבו לקחתי חלק, חשבתי שיכול לצאת ממנו משהו טוב, שהקהל יאהב.
"לא הכול עבד, אבל מי יכול לטעון את זה בחיים? הדור שלי למשל היה אמור לשנות את העולם. לצערי, לא רק שלא השגנו את זה, אנחנו רחוקים מכך שנות אור".
אחרי שורה של תפקידי משנה בשנים האחרונות ("המשחק הגדול", "מאחורי המספרים") קוסטנר שב לתפקיד הראשי בסרט החדש של נטפליקס "הרודפים" (The highwaymen), שלכבודו מתקיים הריאיון במדריד. הסרט מביא את סיפורו האמיתי של פרנק היימר, ריינג'ר טקסני שבשנת 1934 חזר מפרישה כדי לעצור ולחסל זוג פורעי חוק צעירים ומגניבים ששמם הולך לפניהם: בוני פארקר וקלייד בארו. לצורך כך, היימר מוציא מהגמלאות ומהנפטלין גם את שותפו מני גולט (וודי הארלסון), וביחד הם יוצאים למסע חוצה מדינות בדרום ארצות הברית אחר צמד הפושעים המפורסם ביותר בהיסטוריה. סיפורם של בוני וקלייד, אבל מהצד השני.
"עכשיו כשהתוודעתי לסיפור האמיתי, ותאמיני לי שחקרתי אותו מכל הכיוונים עבור התפקיד, אני סבור שמה שעשו עם בוני וקלייד עד היום - היה רומנטיזציה מוחלטת", אומר קוסטנר. "נכון שלחיות באוטו שלך במשך ארבע-חמש שנים, כמו שהם עשו, היה דבר לא קל, אבל לא היה שום דבר נוצץ בהם. אנשים לא הסתכלו על הכאב והמוות שהם השאירו אחריהם. דמייני את אבא שלך השוטר, הולך לעבודה ופשוט לא חוזר הביתה כי הוא נתקל בשני הילדים האלה ששנאו את החוק. שאר העולם אהב את בוני וקלייד, אבל זה היה שאר העולם שלא נפגע מהם. הם השאירו אחריהם משפחות שלמות פגועות ואדמה חרוכה".
"נכון שהם גדלו בסיטואציות קשות", הוא ממשיך, "כך גם המשפחה שלי, אבל הם לא הרגו אף אחד. המשפחה שלי הייתה מאוקלהומה, הם חיו במחנות המהגרים שרואים בסרט, שמו כסף בבנק והכסף נעלם. איבדו הכול. גם בהם הרשויות פגעו והם לא הצליחו להתאושש. הם נאלצו לעבור לקליפורניה בעקבות זאת והסבא רבא שלי התחיל לשתות הרבה ומעולם לא חזר לעמוד על הרגליים. אז אני מבין ומכיר את הסיטואציה, אבל לא מסכים עם המעשים והתוצאה".
הסרט נוגע בנושא של תהילה כתרבות. בוני וקלייד היו סלבריטאים. זה מתחבר לך עם תרבות הידוענים של היום?
"לסלבריטאים סולחים על הרבה מאוד דברים שבכלל לא היו מתקבלים אם אדם פשוט מהישוב היה מבצע אותם. מפורסמים מצליחים לחמוק לא אחת מתוצאות של מעשים אותם עשו. נראה שזה היה ככה מאז ומתמיד, זה טבע האדם ודרכו של העולם.
"אבל צריך להבין שאנשים במערב התיכון בארצות הברית, בתקופת בוני וקלייד, רומו על ידי הבנקים ועל ידי השלטונות וכל מי שעמד מול אותם שלטונות, לא משנה אם הוא היה פושע או פורע חוק, נחשב אצלם לגיבור. אנשים היו משועממים, התקשו לפרנס את עצמם וזה היווה עבורם בריחה ונתן להם התרגשות. זה שונה מאוד מהיום. היום העניין הוא יותר תרבותי, ריקני ושטחי. בלי עומק. למה היום אדם נחשב כגיבור? אפילו גיבור תרבות? מאוד לא מובן לי".
אתה חושב שזה הזמן לתת על המסך מקום לגיבורים אמיתיים ולא רק גיבורי תרבות או גיבורי-על?
"בהחלט. גיבורי-על מהווים אסקפיזם שהעולם, בטח במצבו הנוכחי, זקוק לו. זו הסיבה שיש אינפלציה של גיבורים מהסוג הזה, לדעתי. בנוגע לכוכבים אחרים, תמיד היה קל יותר לכתוב סיפור על האנשים הרעים או הרעשניים, הם יותר מעניינים, יותר צבעוניים. אנשים רגילים נתפסים כמשעממים ולפעמים בחיים גיבורים אמיתיים הם מאוד שקטים, לרוב לא שומעים עליהם. הם עומדים בסיטואציות שרובנו היינו בורחים מהן. הם טיפוסים מאוד מסוימים. אז איך כותבים על פרנק היימר אם הוא מעולם לא הסכים להתראיין או לדבר על עצמו? היימר הרג הרבה יותר אנשים משבוני וקלייד הרגו, הוא היה צייד ראשים. הוא לא הפיק מכך שום הנאה, הוא פשוט ידע שיש אנשים שצריכים להרחיק מהרחובות ומישהו צריך לעשות את זה".
שני הריינג'רז הטקסנים חוזרים מפרישה על מנת לרדוף אחר הצמד המסוכן. החזרה לא פשוטה, הם לא בכושר ונראה כי סימני הגיל נותנים בהם את אותותיהם. כשקוסטנר נשאל אם הוא מזדהה עם התסכול והמאבק עם הגיל הוא עונה שהוא מבין אותו, אבל שהוא לא מתוסכל או מוטרד מהגיל ומההזדקנות. "אני מנסה לעשות כל מה שאני יכול על מנת להישאר רלוונטי בחיים של ילדיי ובחיים שלי. אני שומר על כושר, שומר על תזונה נכונה ומנסה באופן כללי לדאוג לעצמי. אני חושב שאני מצליח לא רע - אני יכול לגלם מישהו שצעיר ממני ב-15 שנים ומישהו שמבוגר ממני ב-15 שנים באותה המידה. אני תמיד אומר שחיי הם הרבה יותר מסך הסרטים שעשיתי, אבל להיות באותם הסרטים אפשר לי לראות עולם ולחיות חיים נוחים ועשירים".
בניגוד לדעה הרווחת, הקריירה של קוסטנר לא המריאה מהרגע הראשון, ובשנים הראשונות היו לו הופעות קטנות ונשכחות במספר סרטים. ההכרה הגיעה עם הסרטים 'סילברדו' ו'פנדנגו', שניהם מ-1985, ועם ההצלחה של הסרט "ללא מוצא" (1987), בעקבותיה הוא הפך לשם נרדף להצלחה קופתית עולמית. מבחינה מקצועית דברים לא היו יכולים להיות טובים יותר, אולם מבחינה אישית הוא חווה משבר עצום כשנישואיו לאשתו הראשונה הסתיימו לאחר 16 שנות נישואים ושלושה ילדים משותפים.
השחקן המצליח למד על בשרו שיש מחיר גבוה בלעבוד רחוק מהבית במשך שנים רבות. את הלקח הוא מימש עם נישואיו השניים בשנת 2004 לדוגמנית כריסטין באומגרטנר, הצעירה ממנו בעשרים שנה. לזוג נולדו שלושה ילדים (כיום בני עשר, תשע ושבע) והשחקן שם את קריירת המשחק שלו בהמתנה בשנים הראשונות לחייהם כדי להפוך לאבא במשרה מלאה. "חשוב לי יותר להיות בסביבה בעשרים השנים הבאות מאשר להצליח על המסך. ברור שהייתי רוצה לחיות לנצח ולראות את הילדים שלי גדלים ובונים לעצמם חיים", הוא מחייך, "אבל אני לא חי באשליה שניתן לעצור את הזמן. מה שאפשר לעשות הוא ללמד אותם איך להיות אנשים טובים ולהקנות להם את הערכים שבהם אתה מאמין. מבחינתי, שמתי את ילדיי במקום הראשון, הפכתי אותם להכי חשובים והם יודעים זאת".
קוסטנר ידוע בשאפתנות שלו כמו גם בשאיפה שלו למקצועיות ובירידה שלו לפרטים, ולצד קריירת משחק הוא גם פיתח את עצמו בתחומי הבימוי וההפקה. "תמיד רציתי להיות במקום שבו אני יכול לקחת את ההחלטות החשובות. הייתי בר מזל מספיק שיכולתי ללכת עם האינסטינקטים שלי לאורך הקריירה שלי. לפעמים זה השתלם ולפעמים לא, אבל תמיד הייתי שלם עם ההחלטות שלקחתי".
"שום דבר בהוליווד לא באמת משתנה. הם רודפים אחרי כסף ותמיד מנסים להעריך אותך, כמה אתה שווה להם. אני לא אתן לזה לקרות", הוא אומר ומישיר מבט. "אמשיך לעשות את הדברים שלי, איך שאני רואה אותם והם לא יוכלו לעצור אותי. אם אתה חושב שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה במסגרת המערכת המשומנת הזאת - אתה טועה לחלוטין. דברים שאני באמת רוצה לעשות, אני דוחף לבד".
לאור הקריירה הענפה שלו, מפתיע לגלות שקוסטנר כמעט ולא השתתף באף סרט המשך, ועתה מתברר שזה לא מקרי. "הייתי יכול לעשות 'מעריצה צמודה 2' או 'שומר הראש 2', ושלא תחשבי שלא לחצו עליי לעשות זאת. הסרטים האלה היו מביאים איתם סכומי כסף גדולים. אם קריירות מסוימות דועכות, אז יש כאלה שחוזרים אל אותו הרעיון בפעם השלישית או הרביעית וככה כובשים מחדש את הקהל שלהם. אני לא אומר שזו דרך גרועה - היא פשוט לא הדרך שלי".
