תכלס, עונה די משעממת / צביקה נעים סוגר מחזור
לא מעט מילים נשפכו על האליפות המרשימה של מכבי ת"א, אבל גם היא תודה בכך שהיא עשתה זאת ללא קרבות הירואיים או יריבות מושבעות. וגם: הכריזמה של איביץ', הצהובים משכתבים את ההיסטוריה והשופט אלי חכמון מסרב להשתמש ב-VAR
ברור לי שהחגיגות אותנטיות ובמכבי ת"א שמחים על הזכייה בתואר אחרי שלוש שנים בלי אליפות, אבל גם הם יודו שזו לא הייתה עונה עם קרבות הירואיים, משחקים גדולים ומרגשים שייחקקו בזיכרון גם בעוד 20 שנה ובטח שלא יריבות מושבעות שנתנו לה פייט שחילץ ממנה אקסטרה יכולת או אקסטרה ייצריות. הרי חצי עונה היריבה שלה בצמרת הייתה הפועל חדרה, קבוצה שלפני שנתיים וחצי שיחקה בליגה א' ובינואר עשתה מכירת חיסול כדי לשרוד כלכלית.
נכון, אז המכביסטים יפצחו בשירת הלל לדורסנות הצהובה ויאספו נתונים סטטיסטיים על האליפות הכי מהירה, אבל בינינו, כמה זה באמת מעניין? לא ראינו העונה דרמות גדולות, כוכבים מסעירים שמתעלים וסוחפים את הקבוצה לתצוגות שיא. פה מיכה, שם עטר ובסוף מגיע שוינפלד וכובש שער אליפות עם הכתף. אליפות יעילה, עניינית של קבוצה תכליתית שמנצלת היטב חולשה של היריבות וצוברת נקודות בקצב מרשים. רו"ח ת"א, גרסת ליגת העל.
הכריזמה הסרבית
במצב הזה, אין פלא שכל העיניים הלכו אל האיש על הקווים, ולדימיר איביץ'. סוף סוף דמות מעניינת בעונה משעממת. גם יודע כדורגל, גם כריזמטי וגם יודע להעביר את הרעיונות שלו לשחקנים. תוסיפו מבט שיכול להקפיא את השמש ותקבלו את איש האליפות של עונת 2018/19.
למאמן זר שמגיע לישראל יש יתרון ראשוני, כי אוטומטית הזרות שלו מייצרת דיסטנס. אפשר לראות את זה מול השחקנים וגם מול התקשורת (משעשע בכל פעם מחדש לשמוע את שדרי הקווים פונים אל הזרים ב"קואץ", בעוד לישראלים הם מפטירים "היי ניר/מרקו/ניסו"). זה לבד לא יכול להחזיק מעמד אם מעבר לאותה זרות, אין למאמן אישיות, ידע ויכולת להוביל את מקבץ האגואים שעולה אל הדשא מדי שבוע. מספיק להיזכר בפרד רוטן או רנה מולנסטיין במכבי חיפה כדי להבין שאקצנט זר וארומה אירופאית לא מספיקים.
אבל לאיביץ' כנראה יש הרבה מעבר לפרסונה רצינית ומאיימת ויהיה מעניין לראות לאן החיבור הזה יילך ועד כמה הוא יכול לקדם את מכבי ת"א בליגת האלופות, למשל. בקיץ איביץ' נכשל בשלומיאליות בליגה האירופית. במרץ הוא כבר הונף על ידי השחקנים שלו אחרי זכייה באליפות המקומית. עכשיו יונתן כהן, דן גלזר, שחר פיבן ודור פרץ תולים בו מבט ורוצים לראות עד לאן הוא יכול להוביל אותם באירופה.
משכתבים את ההיסטוריה
היה משהו כל כך מכביסטי בעלייה של שחקני האלופה הטרייה אל הדשא עם החולצה ועליה המספר 23. זו הייתה דרכו הלגיטימית של המועדון לנפנף במספר האליפויות בהן הוא זכה, אבל כמה מבאס שמישהו טעה בספירה. יותר מדויק בחר לטעות בספירה. אז מה אם בהתאחדות הנתונים הרשמיים מדברים על אליפות מספר 22?! במכבי ת"א החליטו שמדובר בתואר ה-23 וכל ההיסטוריה המייגעת מלפני קום המדינה לא מעניינת אותם.
שורש המחלוקת מגיע עד לשנת 1939, אז בגלל הפרעות והמרד הערבי הגדול לא התקיימה ליגה סדירה ועונת הכדורגל שוחקה בליגות מחוזיות. הצהובים סיימו ראשונים במחוז ת"א, אבל במקביל התקיימה ליגה מחוזית בירושלים ובחיפה ולא הוכרזה אלופה בסוף אותה עונה. נו, טוב, המכביזם תמיד סגד למדינת תל אביב.
דמעות, חנופה והתנשאות
ולסיום קבלו את נבחרי המחזור:1. בתואר הרגע המרגש-מפתיע של השבוע זוכה ולדימיר איביץ' שלא הצליח להסתיר את הדמעות שלו בחגיגות האליפות. רס"ר סרבי? בסוף מדובר במאמן כדורגל צעיר יחסית (41) שזהו
עבורו תואר ראשון כמאמן ראשי.
2. בתואר האופורטוניסט מזהה ההזדמנויות של השבוע זוכה אלי טביב שביקר בחריפות את איתי שכטר שהצטרף לשירת אוהדי מכבי ת"א עם הפזמון "האדומים אוכלים ת'לב" ואמר שהוא יורק לבאר ממנה שתה. יש סיכוי שהרגישות הפתאומית של טביב קשורה לגישושים של מקורביו בנוגע לאפשרות לחזור להפועל ת"א? חנופה לאוהדים היא לא רק זולה, היא אפילו לא עולה כסף.
3. בתואר האביזר המיותר של השבוע זוכה מערכת ה-VAR במשחק בין בני יהודה למכבי נתניה. בדיוק בשביל אירועים במחלוקת כמו נגיעת היד ברחבת בני יהודה רכשו בישראל את המערכת היקרה, אבל השופט אלי חכמון נמנע משימוש בה. נו טוב, מי צריך טכנולוגיה מתקדמת כשאפשר לפתור הכל בתנועת יד מזלזלת?!
לפנייה לכתב/ת 
