"אל תספרי לאף אחד על החולה ששכחנו להחזיר מבדיקה"!

סתימת פיות. מערכת נטולת נשמה ושכל ישר. הקורבנות הם חללי מערכת הבריאות.

דימויים אכזריים וקשים צפים בראשי רגע אחרי שנכנסת אליי לטלפון ההודעה הבאה מאחד ממנהלי המחלקות הפנימיות בבית חולים מרכזי: "מעדכן אותך, שקיבלנו נזיפות ממנהל בית החולים על ירידה בהכנסות שלנו בגלל ירידה בתפוסות, בהשוואה לשנה שעברה. זה אומר: ששכבו אצלנו השנה פחות חולים במסדרונות, ומבחינת הנהלת בית החולים - זו בעיה".

המשך ההודעה: "אין פתרון למצוקת האשפוז הציבורי, וגם לא יהיה, כל עוד קיים ניגוד אינטרסים ביננו הרופאים ואנשי הצוות הרפואי (וכמובן החולים), לבין הנהלות בתי החולים והרגולטור. הם זקוקים להכנסות שאנחנו מייצרים, בתנאים הכי זולים שאפשר.

"למה להם להשקיע בכוח אדם ובתשתיות, כשאפשר להגדיל הכנסות על גב כוח האדם העייף והקורס? תפוסות היתר במחלקות הפנימיות והמחזות הנוראיים של פגיעה בכבוד החולים והקשישים הם רק בגלל שכדאי להנהלות שתהיה עלייה בהכנסות, בלי להגדיל הוצאות. זה הרי פטנט נהדר לאיזון תקציבי.

"אני כמובן מנוע מלדבר על זה, בית החולים הוא מקום העבודה שלי, ולא אוכל להיכנס לעימות עם ההנהלה". סוף ההודעה.

לא מספיק מיטות במסדרונות. ומבחינת הנהלת בית החולים - זו בעיה

קיראו עוד על  המצב בבתי החולים:

11 ימים, 21 חדרי מיון ברחבי הארץ: כך נראית מערכת בריאות בקריסה

 אחות ב"מאיר": "אנשים מתים בחדר מיון כי יש מחסור בכוח אדם"

דו"ח מגלה: כמה זמן תחכו בחדר מיון עד שיקבלו אתכם?

לספר את סיפורם של הרופאים המצונזרים והשותקים

ישראל 2019. עוד שבוע בחירות והולכים לקלפי. ביבי? גנץ? ימין שמאל? עם שלם מתעניין בצוללות, מגלה עניין בחקירות, וברפש שניתז לחלל הציבורי. זה עם שהתגאה, רק לאחרונה, בשליחת חללית לחלל, בשורת אקזיטים מפוארים בתחומי ההייטק והתעשייה, בפטנטים מדהימים ובתגליות פורצות דרך, אפילו באירוח הקרוב של האירוויזיון, ובכל זאת, העם מפספס מחלה ממאירה.

איך אפשר לתאר אחרת מציאות שבה רופא לא זוטר, אלא מנהל בכיר של מחלקה בבית חולים ציבורי, הנושא על כתפיו אחריות לחיי אדם, פוחד לומר לציבור את האמת, פוחד להיחשף בדאגה למקום עבודתו, מחשש שפרנסתו תיפגע או תנאי המחלקה אותה הוא מנהל. הוא מנוע מלדבר על אנושיות וחמלה במערכת, פוחד מאוד לנתץ 'פרות קדושות', וכמוהו, עשרות, בעצם מאות רופאים בכירים.

אחרי שבועות רבים של לבטים, החלטתי לכתוב את הטור הזה. זה קורה אחרי ויכוחים מתמשכים עם עיתונאים, שלחצו עליי לחשוף את שמות מנהלי המחלקות שמעבירים תמונות ומידע באופן לא גלוי ואת שמות בתי החולים. לאורך שבועות רבים נאלצת לסרב למסור פרטים, כי נתתי את מילתי להם, לרופאים, שלא אסגירם.

גם לי אישית יש הרבה מה להפסיד מאמירת האמת, אבל מצד שני, אם לא אספר את סיפורם של הרופאים המצונזרים והשותקים, תלווה אותי תמיד התחושה שגם אני שתקתי והכשלתי בכך אפשרות לשינוי.

שמי פנינה שלו, יועצת התקשורת של האיגוד לרפואה פנימית. בשבועות האחרונים התנקזו לטלפון שלי אינספור סיפורים ועדויות של רופאים בכירים, שתחושתי היא שהמתינו זמן רב למישהי שתקשיב להם, לא תשפוט אותם על בחירתם שלא למרוד במערכת ולא 'לשבור את הכלים',

מישהי חיצונית, לא מתוך המערכת, שתאפשר להם לשקף את הסתירה המובנית בין הכלכלה (כפי שמתרגמים אותה הלכה למעשה צעירי אגף התקציבים באוצר ופקידי משרד הבריאות), לבין אנושיות, חמלה ועוד ערכים הומניים, שהיינו רוצים להתהדר בהם יותר כחברה, ואוי לבושה על הסתירה.

מנהל מחלקה אחר, פרופ', מנטור לרופאים צעירים, למתמחים ולסטז'רים, רהוט, חכם, עם לב ונשמה לפחות כגודל מחלקתו המפוצצת מדי בחולים, כמו ארבה, מדווח לי השכם בבקרים על מדד העומס במחלקתו. תמיד מעל 130% תפוסה, תמיד יש מיטות במסדרונות וחולים דחוסים כסרדינים בחדרים. פעמים רבות הוא נאלץ לשמש רופא מומחה יחיד במחלקה הפנימית, ואף למצוא זמן ללמד את הסטודנטים, שהגיעו ללמוד ממנו רפואה.

אחריות כבדה על כתפיו ללמד את דור רופאי העתיד, להקנות להם תחושת מסוגלות, ללמדם כבוד לחולים וכמובן להקנות מהידע ומהניסיון. ישנם ימים, שהוא בר מזל, ולצידו במחלקה עוד רופא מומחה אחד, או שניים, מקבלים חולים, משחררים, מכריעים מי זקוק לבדיקת אקו לב, לצנתור, או לסי טי, מי יישלח לניתוח, או לפרוצדורה רפואית מורכבת אחרת, ולמי יש רק להזריק משככי כאבים, כדי שיסיים את חייו במינימום כאב וסבל.

הוא מתייצב אצל חוליו השכם בבוקר, ועוזב מאוחר בערב. לא שאלתי אותו עדיין, אבל אני די בטוחה שהוא נמצא בבית החולים גם בשישי – שבת, אין לו לב להשאיר את מטופליו לבד. לאחרונה צלצל וסיפר לי בקול חנוק, ששכח חולה ששלח לבדיקה במחלקה אחרת.

בכלא כבר יש תנאים טובים יותר

האסיר המאושפז במסדרון ביקש לחזור לתנאים הטובים יותר בכלא

"העומס המטורף", הוא אמר, "גורם לנו לטעויות בלתי נסבלות ובלתי נסלחות. בסוף כל ביקור שאני עורך בבקרים, אני כבר לא זוכר מה היה בהתחלה. לעשות סבב בין 40 ו-50 חולים מורכבים, לקבל החלטות מסובכות, ופה ושם החייאה, או פעולה דרמטית אחרת – זה לא סביר, ובכל זאת", הפציר בי בחשש בטלפון, "אל תספרי לאף אחד על החולה ששכחנו להחזיר מהבדיקה".

אני לא מכירה אותו אישית, אבל קולו השבור נשמע כמעט כמו הורה, ששכח ילד באוטו נעול בשמש, ואחר כך הארץ כולה נזעקת.

מנהלת מחלקה אחרת כתבה לי פעמיים בחודשים האחרונים, בסביבות השעה 18:00 אחר הצהרים, כי לא אאמין, אבל סוף סוף הצליחה בפעם הראשונה מהבוקר להתפנות בשירותים. ויש עוד ועוד חוויות וסיפורים, למשל הרופא, ששיתף כי לפנות בוקר הגיע למחלקה שלו קשיש, שכנראה ימות במהלך היום, כי אין ידיים לטפל בו, או אחר, שסיפר על אסיר, שאושפז במסדרון, ודרש משומריו, אנשי שירות בתי הסוהר, לחזור לבית הכלא, כי התנאים במסדרון המחלקה הפנימית אינם אנושיים.

רופאים ואחיות וצוותים פארא-רפואיים, מפנטזים על מסאז' ברגליים ובגב, מתחמקים מלהביט בחולים בעיניים, כי מביך וקשה ולא נעים לספק הסברים לצפיפות ולפגיעה בכבוד האדם. ויש גם את האחיות, שהתאגדו לכתוב מכתב מרגש עם תיאורים מהיומיום על משמעות העומס הכבד להנהלת משרד הבריאות.

הן ביקשו להתריע שככה אי אפשר להמשיך עוד, אבל צונזרו על ידי הנהלת בית החולים שלהן, וכך, עוד ועוד אירועים וסיפורים מתנקזים לטלפון אצלי, וגורמים לי אישית לפקפק האם מישהו עצר לאחרונה לחשוב מה נהיה מאיתנו כחברה? ומתי שכחנו בעצם שאנו מדינת רווחה?

חדרי בידוד במסדרון. איך אפשר ככה למנוע זיהומים?

הם לא מבינים שאם יקטן העומס יהיו פחות זיהומים?

לאחרונה הציעה לי רופאה בכירה אחרת, שחוששת להיחשף, להשוות את מצב המחלקות לעולם הטיס. לדבריה: "האם מישהו בעולם התעופה יעז להעלות לטיסה נוסע אם אין לו מושב? והנה, משרד הבריאות במודע דוחס אצלנו חולים מעבר לתקינה המוצהרת והמותרת. את המחיר הנורא, מעבר לרמיסת כבוד האדם ושחיקת הצוות הרפואי, משלמים החולים בזיהומים נרכשים.

וכך, ניהול סיכונים ובטיחות החולים הופכים לסיסמאות ריקות מתוכן. יש כאן כל כך הרבה צביעות. חבל על כל שקל שמושקע בקמפיינים בעניין הזיהומים, חבל על כל דו"ח מעליב שמנפק משרד הבריאות וההנהלות שלנו בעניין. הם לא מבינים שאם יקטן העומס יהיו פחות זיהומים?

בתחילת חודש ינואר ביקשתי ממנהלי המחלקות הפנימיות לשגר תמונות של מיטות במסדרונות, כדי לשתף את הציבור בעומס ובמצוקה. תוך זמן קצר משיכולתי להעלות על הדעת, שוגרו אליי עשרות רבות של תמונות. רופאים בכירים, עזבו לכמה דקות את מטופליהם, ויצאו לצלם בעזרת הטלפונים הסלולריים מחזות מבישים מהמסדרונות.

מה קרה? יותר מפעם נשאלו לאחרונה הרופאים למה התעוררו כעת? איך זה ששנים שתקו, ופתאום כמו גל צונאמי משתקפת קריסה? בראיון רדיו לתכנית 'סדר יום' עם קרן נויבך, המשיל אחד ממנהלי המחלקות את המצב במחלקות למחלה באופן ציורי ומדויק: "מצבנו דומה למחלה ממארת, שמקננת לאורך תקופה ארוכה בגוף, ואז יום אחד מתפרצת החוצה".

אהוד ברק, הוא ולא אחר קשור לחשיפת המצוקה הגדולה ברפואה הפנימית.

בנובמבר האחרון שלחתי אליו הודעה לטלפון. הצגתי את עצמי, וכתבתי לו כי, בשנות ה-90, כששימשתי כיועצת התקשורת של ההסתדרות הרפואית (הר"י), יחד עם חברי הטוב אילן פילו (כיום, שליח קק"ל בקנדה), בחרנו ביטוי אחד שלו מנאום בחירות, על הזקנה השוכבת במסדרון בנהריה, כדי להוביל קמפיין, שקרא למועמדים אז לראשות הממשלה (ברק, נתניהו ואיציק מרדכי!), להסתכל לחולים בעיניים ולהגדיל משמעותית את תקציב הבריאות.

כתבתי לברק כי, בחלוף השנים, ממלאים הקשישים את מסדרונות בתי החולים בהמוניהם, והזמנתי אותו לביקור במחלקה פנימית בבית חולים, בתקווה לסדוק את האדישות במערכת הפוליטית לתנאי המערכת האשפוזית. מה בדיוק חשבתי לעצמי שיקרה? אהוד ברק התעלם מההודעה שלי.

בדיעבד, מזל גדול. ייתכן שלו היה נעתר ומגיע לביקור, לא הייתה יוצאת לדרך מחאת מנהלי המחלקות הפנימיות, תחת הכותרת: 'לפחות תבנו לנו עוד מסדרונות'.

רופא אחד על כל החולים

דרוש: רמטכ"ל למערכת הבריאות

ומה כעת? שלא במפתיע, חלק מהנהלות בתי החולים אוסרות עדיין על מנהלי המחלקות הפנימיות לדבר, אוסרות עליהם לכתוב לציבור, להתראיין, לספר את סיפור המשבר.

לדעתי הן חוששות מחשיפת הפרדוקס הכלכלי, מכך שיתברר שהעומסים בעצם משתלמים. מאחר ולא מדובר בסקטור של רופאים, שיקראו תגר על המערכת, ומחר בבוקר יתחזו לחולים (עיין ערך נהגי הקיטור), או ינהלו שביתות איטלקיות (עיין ערך עובדי הנמלים), או יורידו שאלטר, או יעצרו את תנועת המטוסים, או ישבתו בגין דרישה לתוספות לפנסיה וכך הלאה, המצב הנוכחי נמשך ונמשך.

עובדה, המיטה במסדרון בבית החולים בנהריה מסוף האלף הקודם כבר אינה יוצאת דופן, לצידה מצטופפות מיטות רבות במסדרונות, ולעיתים אפילו בחדרי האוכל, בחדרי הכביסה של בתי החולים ובעוד אתרים מוזרים ולא ראויים לאשפוז.

מערכת הבריאות זקוקה לאינספור שינויים מבניים משמעותיים. רגע לפני הבחירות ונוכח ריבוי הרמטכ"לים והקצינים הבכירים, המסתדרים בסך, אפשר אולי להצטער על חסרון רמטכ"ל אמיתי במערכת הבריאות, כוונתי לא לאנשי צבא ושירותי ביטחון, אלא למנהיגה או מנהיג, עם שיעור קומה, יכולת איסוף נתונים מהשטח, עיבודם וקבלת החלטות מושכלת, ואם אפשר לבקש בקשה אישית, גם עם מצפון ולב.

ב- 15 באפריל, שבוע לאחר יום הבחירות, תגיש הוועדה המיוחדת, שהקים משרד הבריאות להצלת הרפואה הפנימית, את מסקנותיה. זו רק נקודת ההתחלה. בחודשים הבאים נדע האם אכן מתחיל המסע האמיתי לתיקון.