תמונות מחיי נישואים: כשהגבר שלך נוחר כל הלילה
חסרת אונים אני מרגישה איך החלום שרק התחלתי לחלום, מתפזר ומתרחק ממני כמו עלי כותרת של פרח סבא שעושים לו פו. חכה לי, אני מתחננת, אבל החלום מתאדה ונעלם. ואז שוב ניסיון להירדם, נחירה ובעיטה קלה. ניסיון להירדם, נחירה ומרפק קל לצלעות. "אתה מעיר אותי, מאמי. אתה נוחר בטירוף"
ארבע לפנות בוקר ואני מתעוררת בבהלה. נתפס לי הצוואר וזה כואב. בשנייה הראשונה אני לא מבינה מה קורה ולמה לעזאזל התעוררתי, אבל לאט-לאט ההכרה שריחפה לה מחוץ לגופי מתגנבת בחזרה ומתיישבת במקום העירני שלה, שולפת אצבע מאשימה כמו אומרת: "הוא! זה עוד פעם הוא!". ע' לא מודע לכך. הוא שוכב לצדי מכורבל כמו עובר נינוח ברחם אמו, מביא נחירה, שלא לומר שאגה, כמו חץ שלוח אל תוך עור התוף שלי, ומסתובב בהתפנקות לצד השני.
איך לשנוא פחות את בן הזוג בתקופת הבחירות
למה בחרתי לחיות בזוגיות מבלי להינשא?
אני קמה להתפנות וחוזרת קפואה למיטה. אומנם חם מתחת לשמיכה, אבל כפות הרגליים שלי קפואות. אני מחליטה לדחוף אותן בין השוקיים שלו, מייצרת מעין חיבוק כשהמטרה האמיתית שלי היא חימום. ממילא מגיע לו אחרי שהעיר אותי. אני מסדרת את הכרית מתחת לעורף הדואב שלי, ומרגישה איך השינה הנעימה מזדחלת לאיטה בחזרה לתוכי. מתמסרת בהנאה להיפרדות מהמציאות ושוקעת לתוך חלום, כשלפתע, כמו טיפת מים שנוחתת על המצח בחדר עינויים סיני, היא שוב מעירה אותי, הנחירה (שם עדין מאוד לצליל הטרקטור הצורם שהשתלט על החלל, האוזניים שלי והתודעה).
חסרת אונים אני מרגישה איך החלום שרק התחלתי לחלום, מתפזר ומתרחק ממני כמו עלי כותרת של פרח סבא שעושים לו פו. חכה לי, אני מתחננת, אבל החלום מתאדה ונעלם. אני נותנת לע' מכה קטנה עם הרגל ומסננת בטון הכי נחמד שאני מצליחה לגייס, "תסתובב על הבטן, אתה נוחר!", והוא מסתובב, מתוך שינה כמובן. אבל עכשיו, אחרי שכבר התעוררתי פעמיים והציפורים מתחילות לצייץ, כבר ממש קשה לי להירדם למרות שעדיין חושך בחוץ. אלוהים, אני כל כך עייפה. כבר כמה שנים שהילדים לא מתעוררים בלילה, אז איך זה שעדיין אין לי שנת לילה אחת רצופה? פלא שאני ממורמרת?
אני נותנת צ'אנס נוסף ומקווה להירדם, אבל הנחירות של בעלי ממשיכות לחבל בשקט הדרוש להשלמת המשימה. לאט-לאט אני והפעולות הלא רצוניות שלו, חוברות יחדיו לריקוד משותף שהאפקטים שלו הולכים ומסלימים - ניסיון להירדם, נחירה, בעיטה קלה וחוזר חלילה. ניסיון להירדם, נחירה ומרפק קל לצלעות. ניסיון להירדם, נחירה ואני עומדת על הברכיים אוחזת בכתף של ע' ומטלטלת אותה. "אתה מעיר אותי, מאמי, אתה נוחר בטירוף", אני אומרת לו בשקט, בכל זאת כדי לא באמת להעיר אותו. ע' מתעורר לבסוף ומפהק ברכות. זה פשוט לא יאמן, אני חושבת לעצמי. אני נאבקת שעות להירדם בזמן שהוא ישן לו שנת ישרים נינוחה ורגועה. "אני? נוחר?" הוא שואל בחוסר אמונה, "אין מצב" הוא פוסק, מפנה לי את גבו ועוד מניח יד בטוחה ומרוצה מעצמה על הירך שלי.
אני מזהה בקולו ובמעשיו שהוא במצב רוח טוב עכשיו, ושהוא מסוגל לקבל ולהכיל ביקורת. טוב, איך לא? הרי השעה כבר עוד מעט שש והוא פאקינג ישן איזה שמונה שעות ברצף. לא כמוני שערה כבר כמעט שעתיים. "אולי תעבור לסלון?", אני מציעה בעדינות. "אני גמורה ומתה לישון. פליז?". אני שומעת את הגלגלים של ע׳ חורקים בתוך מוחו הקודח, בעודו שוקל האם כדאי לו לעבור למטה לסלון, מה יצא לו מזה ומתי הוא יוכל לפדות את החשבון.
לבסוף הוא מקבל החלטה, קם מהמיטה ולוקח את הכרית כמו גבר. "תדליק לך חימום", אני מציעה בהתחשבות, ו"תיקח את השמיכה השנייה". ע' לא מספיק לפתוח את הדלת של החדר בדרכו החוצה, ואני כבר נרדמת באלכסון מפנק על המיטה. בחלומי אני גרה בבית גדול שבו יש לי חדר משלי. חדר ענק ומפנק, ספון עץ ורהיטים כבדים מהמאה ה-19, עם שטיח מקיר לקיר בעל רכות מלטפת.
אני צועדת עליו כששובל חלוק המשי שלי נשרך מאחוריי. בקצה החדר, בפינה רחוקה ומוסתרת, ניצבת דלת מהגוני כבדה וכהה, שמעברה השני נמצא החדר של ע׳, הכולל מסך ענק של סוני פלייסטיישן, בקבוקי ויסקי ויציאה למרפסת עישונים. וכך אנו עוברים מחדר לחדר עד שמגיע הזמן לישון ואז כל אחד מאיתנו פורש להירדם במיטה שלו ובחדר שלו. אני מחויכת כמו תינוקת במיטת האפיריון הקטיפתית שלי, טוב לי ואני נטולת דאגות.
חיוכי השלו נמחה כשילד מתיישב לי על הראש ואחותו מושכת את השמיכה לרצפה, וקופצת עליה עם הנעליים. אני ערה ושוב קר לי. אני יורדת למטבח. "את רוצה קפה?" ע׳ שואל אותי, רענן ומחויך, פניו מתוחות כמו אחרי בוטוקס. אני יודעת מה מסתתר מאחורי החיוך הזה. ע' משוכנע שהוא הבעל המושלם והמתחשב. גם יורד לישון למטה וגם מציע לי קפה.
אני לא מספיקה לענות וצלצול בדלת מפסיק את הדיאלוג הפנימי שנרקם בתוכי. אוי, העוזרת באה היום, אני נזכרת. "תפתחו לה!", אני צורחת ורצה בהיסטריה להחזיר את הכרית מהספה שבסלון אל המיטה שבחדר השינה, ולדחוף עם הרגל את הפוך של האורחים לארגז המצעים ואז להתיישב עליו עד לסגירה סופית, כדי שחס וחלילה לא תישארנה ראיות מפלילות לעובדה שמישהו ישן כאן הלילה למטה.
