ארליך: "כל עוד אני מתפרנס מטניס, אמשיך בכל הכוח"
הריחוק מהבית ("קורע אותי לעזוב את הילדים"), הדאגה לעתיד הענף ("השחקנים הולכים לאיבוד"), הגעגועים לאנדי רם ("למרות הריבים נשארנו אחים"). רגע לפני שהוא חוגג 42, יוני ארליך לוקח עוד תואר ולא ממהר לתלות את המחבט: "תמיד אוכל לעבוד במשרד"
"מאוד קשה לעזוב את הילדים לשלושה שבועות כשהם כבר בבית הספר, אבל הם גאים בי שאני עדיין משחק. אשתי עושה עבודת קודש. בארץ אני אבא במשרה מלאה, ובקיץ הם טסים איתי הרבה לחו"ל".
יוני ארליך יחגוג מחר 42, ואם חשבתם שבגיל הזה משחקים בשביל הכיף, אז יש לכם טעות. "האופציה האחרת היא לחזור לארץ ולעבוד פה. טניס זו עבודה טובה יותר, זה מקצוע, פרנסה –- וממש לא תחביב עבורי", הוא מגלה בראיון "לידיעות אחרונות".
בתחילת השבוע קיבלה הקריירה המפוארת והבלתי נגמרת שלו רוח גבית, כשזכה בטורניר צ'לנג'ר בצרפת עם שותפו פבריס מרטין – תואר שמחזיר אותו לטופ 100 בסבב הזוגות. ויש גם מתנת יום הולדת צנועה: צ'ק על סך 2,670 יורו, שמצטרפים ל־2.5 מיליון הדולר שגרף עד היום.
כבר לפני 11 שנה, כשרשם את הישג השיא בקריירה – הזכייה באליפות אוסטרליה עם אנדי רם – נחשב ארליך לשחקן ותיק יחסית. מאז הוא הספיק לאסוף עוד לא מעט רגעים מופלאים, כמו הניצחון הגדול על רוסיה בדייויס, והזכייה עם נובאק ג'וקוביץ' בטורניר קווינס.
רק שני טניסאים בסבב מבוגרים ממנו
מדובר בטניסאי השלישי המבוגר ביותר בסבב כיום. רק ההודי ליאנדר פאאס (45) והשוודי רוברט לינדשטאט (42.5) מקדימים אותו. כל היתר ששיחקו איתו או נגדו כבר מזמן רואים טניס רק דרך הטלוויזיה. בזמן שבני דורו – נועם אוקון, אמיר חדד, הראל לוי ורם פרשו לפני שנים – ארליך עדיין מתאמן כל בוקר וטס ללא הפסקה.
"הסוד הוא הרצון בבטן, התשוקה לשחק טניס והטירוף להתחרות. בלי זה לא היה לי סיכוי", הוא משתף. "הכי חשוב זה לתחזק את עצמך, לשמור על כושר, להיזהר מפציעות, לשמור על גוף בריא ואיתו מגיעה גם הנפש הבריאה".
ובכל זאת, אתה כבר אבא לשניים. איך הילדים מגיבים כשהם נאלצים להיפרד ממך כל פעם מחדש?
"כל יום שבו אני בחו"ל קשה לי. כשאני רואה את הבת שלי עושה פרצוף אחרי שאני מספר לה שאני שוב טס, אני נקרע. זה משהו שנכנס לי לתוך הנשמה, אבל אין מה לעשות, מדובר בפרנסה. טניס כתחביב לא ישלם לי שכר דירה, חשבונות, חוגים לילדים או חשמל".
אתה אחד משלושת השחקנים המבוגרים בסבב.
"הגיל הוא יתרון אם אני בריא ומשחק ברמות הגבוהות. כל זמן שיש לי כוח, שאני מפרנס את המשפחה ונהנה, אני ממשיך. זו העבודה המדהימה ביותר בעולם. אני אומר תודה על כל רגע שבו אני על המגרש".
ובכל זאת, יש גם חסרונות לשחק בגיל מבוגר.
"לא רואה שום חיסרון. הכי חשוב זה איך אתה מרגיש וכמה אתה מוכן להשקיע. כל שנה אני צובר עוד קילמוטראז', עוד חוויות ולצערי יש גם פציעות בדרך. ברור שבגילי ההחלמה איטית יותר, אבל השאלה היא כמה אתה מוכן להמשיך לסבול את הכאב. מבחינתי זה שווה הכל. אין עבודה שממנה איהנה יותר. האדרנלין המטורף, הפרפרים בבטן, הלחץ והכיף. להיות ספורטאי מקצוען זה משהו מדהים, תמיד אוכל לעבוד במשרד".
כמה אנדי רם חסר לך על המגרש?
"אנדי חסר לי תמיד. היינו יחד 15 שנה בהצלחות, באכזבות, בריבים, אבל תמיד היינו אחים שמבינים אחד את השני. פה אתה פתאום לבד עם מישהו זר שאין לך כימיה איתו. הקארמה משתנה. אתה לא יודע מה היכולות, היתרונות, החסרונות והשגעונות שלו. זה הרבה יותר קשה".
יש עוד סיכוי להגיע רחוק בגראנד־סלאם?
"על זה אני עובד עכשיו. לקחתי צעד אחורה כדי להתמקד בטורנירי האתגר וכך להתקדם לאזור המקום ה־70. מקווה שאספיק לעשות את זה לפני רולאן גארוס, אחרת המטרה תהיה ווימבלדון, שם אני פורח".
ומה עם נבחרת הדייויס?
"אחד הגורמים המרכזיים לכך שאני עדיין פעיל. אשחק בספטמבר נגד שוודיה".
עד מתי תישאר בסבב?
"כל עוד שאני יכול להתפרנס מטניס, אמשיךהכוח".
ארליך ודודי סלע הם השרידים האחרונים לדור שהביא הישגים לטניס הישראלי.
"יש פער גדול בין הדור ההוא לנוכחי ברמת השחקנים, באיכות שלהם. אין כמעט צעירים שמשחקים ברמה המקצועית, ויש לכך 700 סיבות".
תן אחת מרכזית.
"היעדר יוזמה של איגוד ומרכז הטניס ליצור תוכנית ארוכת טווח. צריכים לאתר את השחקנים בגיל צעיר מאוד וללוות אותם לאורך כל הדרך, בדיוק כמו בדור שלי, אחרת יהיו רק הבלחות כמו דודי".
אבל סלע ושחר פאר הגיעו רחוק בעיקר בזכות עצמם.
"לגבי שחר זה אולי נכון, אבל שחקנים מהדור שלי הם תולדה של עבודה רצינית שנעשתה. גדלנו באקדמיה ובפנימייה בווינגייט, ויצאנו שחקני טופ 100 ואפילו 50. אני רואה מה קורה עכשיו, שחקנים הולכים פה לאיבוד. כל אחד הלך לבד, חייבים לאחד כוחות".
גם ישי עוליאל נבנה באופן עצמאי.
"אין קיצורי דרך. אז מדי פעם ייצא מישהו מוכשר יותר מהאחרים, כמו ישי שהגיע מרמלה, שם עושים דברים נהדרים. הוא בלט ודייויד קופר נתן לו כל מה שיכול היה לבקש, אבל זה לא מעיד על הכלל".
זוכר משבר כזה בטניס הישראלי?
"האמת היא שכן. כשהייתי בן 20 ועמוס מנסדורף פרש אמרו שאף אחד לא שווה כלום, ובסופו של דבר עם עבודה קשה נוצר הדור הכי מדהים שהיה פה. לא רק בטניס, אלא בכל הספורט הישראלי".
לפנייה לכתב/ת 
