חוויאר בארדם: "הגברים הם המין החלש"
לחוויאר בארדם חשוב לשמור על האיזון בין עבודה למשפחה - משימה לא קלה כשאשתו פנלופה קרוז מככבת לצדו בסרט חדש. בריאיון לרגל "כולם יודעים" הוא מדבר על העבודה המשותפת איתה, יוצא בחריפות נגד גברים אלימים ומודה שאין לו כל חרטות: "אם אמות היום - תגלו שהייתי בסדר"
בראשית שנות ה-90, הפגיש הסרט הספרדי "נקניק, נקניק" שני שחקנים צעירים ומצודדים: פנלופה קרוז וחוויאר בארדם. אבל רק כעבור שנים, במהלך צילומי "ויקי כריסטינה ברצלונה" (2008), סרטו של וודי אלן, התלקחה ביניהם האהבה. הצמד נישא בשנת 2010 בטקס פרטי וסודי באיי בהאמה, ויש להם שני ילדים: בן ובת. לאחרונה הצמד עשה שני סרטים משותפים נוספים: "פבלו" על ברון הסמים פבלו אסקובר והמאהבת העיתונאית שלו ו"כולם יודעים" שפתח את פסטיבל קאן האחרון. "אני מזדקן אבל פנלופה לא", הכריז בארדם (שחגג בחודש שעבר יום הולדת 50), כשנפגשנו בקאן. "היא רק הופכת יותר ויותר צעירה, יפה יותר מידי יום. אני מתכוון לזה. חשוב לי להזכיר לה מדי פעם עד כמה אני אוהב אותה.
"אני מזדקן, וזה אומר גם שאין לי את הצורך לדבר על העבודה בבית. מה שאני צריך בבית זה להיות אבא טוב. האפשרות להיות האב והבעל הכי טוב שאני יכול להיות, היא הדבר הכי קשה מבחינתי - קשה במובן שאתה צריך להשקיע את כל תשומת לבך בזה ולתת מזמנך לאנשים שאתה אוהב. הזמן הוא הכול, במיוחד עבור הילדים. תמיד מדברים על זמן איכות. ובכן, הזמן עצמו הוא האיכות".
תמיד אומרים שלא כדאי לעבוד עם מישהי שיש לך מערכת יחסים אתה, כי זה עלול להרוס את הקשר. אתם לא חוששים?
"אני לא חושב שזה נכון. סרטים הם אומנם חוויה אינטנסיבית, אבל מדובר בחוויה קצרה. אם אתה עובד עם אשתך שבע שנים בחנות, עשר עד שתים עשרה שעות ביום, אז אני בטוח שיהיו לזה השלכות. אבל סרט הוא שלושה חודשים ואנחנו יודעים איך לנהל חיים שנבדלים מהפיקציה שבסרט, וזה בריא. אנחנו לא חולקים שום דבר בבית מבחינת העבודה, בגלל שהמקום לעשות את זה הוא על הסט. בבית אנחנו רוצים להיות אימא ואבא - כי זה מה שהילדים שלנו מחפשים, לא את אסקובר".
ואיך האבהות שינתה את הגישה שלך למשחק או לחיים?
"האבהות גרמה לי להבין ששום דבר אחר, כבר לא חשוב באותה מידה. כשאתה הופך לאבא, אתה מבין שעליך ללמוד דברים חדשים, כדי לחנך מישהו אחר. מצד אחד זה נהדר ומצד שני קשה. לחנך אדם קטן משמעו שאתה צריך לחנך את עצמך מחדש על כל כך הרבה נושאים, ללמוד הרבה דברים שחשבת שלמדת פעם, אבל כבר לא עובדים ככה היום".
"כולם יודעים", שעולה אצלנו היום (ה') באקרנים, הוא סרט דובר הספרדית של הבמאי האיראני אסגאר פרהאדי ("פרידה", "הסוכן" עטורי האוסקרים), מחשובי היוצרים הפועלים כיום. פרהאדי כתב את התסריט במיוחד עבור קרוז ובארדם. "אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את 'פרידה'. כשהסרט נגמר הייתי תקוע בכיסא, לא יכולתי לזוז, כאילו חטפתי מהלומה", משחזר בארדם. "קיוויתי שיום אחד אוכל לעשות סרט כזה עם במאי כזה, אבל הבנתי שהוא מאיראן ואין מצב שזה יקרה. אבל הנה, חמש או שש שנים אחר כך הוא כתב לי תפקיד. חשתי תחושת כבוד שמישהו כמוהו כותב תפקיד במיוחד בשבילי. וכשעבדנו על 'כולם יודעים' הייתי צריך להוכיח שהרווחתי את הכבוד הזה".
"כולם יודעים" מתרחש בעיירה ספרדית קטנה, בה כולם מכירים אחד את השני, וכולם יודעים הכול. הוא מתמקד במשפחה מקומית, שמכרה את האדמות והכרמים שלה לפאקו (בארדם), יינן מקומי. המשפחה נרגשת מביקורה של הבת לאורה (קרוז) שחייה בארגנטינה. לאורה מתייצבת בעיירת הולדתה עם שני ילדיה לכבוד חתונה משפחתית. בהמשך אמור להצטרף הבעל הארגנטינאי. במהלך הביקור, בתה היפה של לאורה רוקמת קשר עם האחיין של פאקו, ועד מהרה היא נחטפת. החוטפים דורשים דמי כופר. "הסרט עוסק במשפחה, באהבה, בבגידה, בתחפושות, בכנות ובהיעדרה", אומר בארדם. "הסרט אמור לדבר לכולם - אני מניח שהמשפחה מקודשת לכולם וברגע שאחד מבני המשפחה פצוע או נמצא בסכנה, נרקמת סביב העניין קהילה שלמה, והיא מושפעת מזה. זו הסיבה לדעתי שאסגאר משתמש במשפחה כנקודת המוצא בסרטים שלו, היות והיא המודל הרגיש ביותר עבור כולנו".
זהו גם סרט על העבר שנוכח בחיינו - סוד מהעבר מניע ומשפיע על התפתחות העלילה.
"זה על העבר שרודף אחר אדם והורס לו את העתיד. העבר מחכה לך - משהו שעשית, אמרת, אבל לא סיימת, הוא תמיד יחזור אליך. במוקדם או במאוחר הוא יעצב את ההווה שלך - וזה משהו שתמיד נוכח בסרטים של אסגאר".
יש משהו בעבר שלך, שאתה עוד מחכה להתמודד עמו?
זו שאלה מכשילה? האם הרבה דברים ירדפו אותי? לא, אני חושב שאני דף חלק - מילאתי את חובתי, פתרתי עניינים חשובים, אפילו שכולנו יודעים שאי אפשר לסגור את כל הקצוות בדיוק כמו שאתה רוצה. אם הייתי מת היום, תגלה שהייתי בסדר - ניסיתי להיות כזה, בסך הכול הלך לי טוב"
איך אסגאר, יוצר איראני שאינו מדבר ספרדית יצר סרט מאוד ספרדי. הבדלי השפה והתרבות לא יצרו בעיות?
"אסגאר הוא איש העולם הגדול, ולכן הרגיש בנוח לעשות את הפרויקט. נכון, ישנו מחסום השפהה- שהיה יכול להוות בעיה עבורי, אבל לאסגאר לא הייתה בעיה עם זה משום שהוא מבין שמעבר למילים חייבת להיות אמת, כנות וסיפור במשחק, אותם הוא יכול להרגיש. והאמת שהוא צדק תמיד. הוא היה ניגש אלי ואומר: 'אני לא מאמין למה שאתה עושה עכשיו בסצנה' והוא צדק. העניין הוא לא במילים אלא ביכולת להתחבר למה שאתה אומר. לכן הסרט ספרדי מאוד. לאסגאר אכפת מהדברים שכולנו חולקים, ולכן הסרט קוסם לכולם. אנחנו יכולים לראות את עצמנו משתקפים בדמויות האלה. ומה שמדהים בעבודה שלו הוא שהוא אף פעם לא נוקט בצד או בעמדה מסוימת לטובת אף דמות. הוא לא שופט ומראה את כולם בראי האינטרסים והמטרות שלהם, ובסופו של דבר כולם צודקים. זה דבר שקשה לעשות, במיוחד בתקופה שבה הכול נכון או לא נכון, שחור או לבן, טוב או רע. לדעתי זה אמיץ מאוד.
"מעבר לזה, אסגאר הוא אדם מקסים, איש אוהב ואכפתי שמקדיש את מירב תשומת הלב למה שחשוב: מערכות יחסים בין בני האדם בצוות. הוא נוהג בכולם כשווים ונותן לך את המרחב לחוות כל תהליך יצירתי - הוא לא לחוץ, הוא לא ממהר, הוא לא דוחק באף אחד לקצה גבול היכולת שלו. כן, הוא יבקש ממך ללכת רחוק - אבל אם אתה לא רוצה, אין בעיה. אסגאר לא ידחק בך עם אקדח לרקה, כמו שעושים במאים אחרים".
את הסרט היה אמור להפיק פדרו אלמודובר, חברם הטוב של קרוז ובארדם, אבל בסופו של דבר הוא פרש מהפרויקט. ויחד עם זאת, כמו אצל אלמודובר, גם ב"כולם יודעים" הנשים הן אלה ששולטות ומניעות את העלילה. "הנשים הן הכוח המניע את חיינו", טוען בארדם. "אם העולם היה מורכב רק מגברים הוא היה מושמד לפני מאות שנים, אלפי שנים, לפני אלפי מיליוני שנים. זה רק הודות לנשים שאנחנו נמצאים כאן היום, בטוחים. הן הבית שלנו. הטבע הוא שיצר את כולנו ועלינו להעריך את זה. זו עובדה. וגבר אמיתי וטוב הוא מי שנוהג באישה כשווה לו".
מה אתה חושב על התנועות והמהפכות העכשוויות #MeToo ו Time's up-?
"זה מדהים והגיע הזמן שזה יקרה. בכלל, הזמנים אחרים, תקופה חדשה, ויש ערכים חדשים, תודה לאל. אני מגיע מספרד, מדינה שהיא פטריארכלית מאוד, אבל אותי גידלה אישה. אבי היה די נעדר במהלך החינוך שלי - ממגוון סיבות, שיבורך - ולכן אימא שלי חינכה אותי, ולמדתי ולראות את העולם דרך עיניים נשיות. אימא תפקדה גם כאמא וגם כאבא, אז ראיתי מה זה אומר להיות אישה בעולמנו, ומה זה אומר להיות אישה ושחקנית בשנות ה-60 בספרד. זה היה נורא - לא לקחו אותן ברצינות. לאישה שלי היה כוח ויכולת לעשות הכול בצורה מכובדת. היא נאבקה לגדל את שלושת ילדיה, מבלי לאבד את קור רוחה. היה לה כוח ועוצמה שיאה לפנתרה, לאימא לביאה - זה משהו שתמיד אעריך. זה מה שגורם לי להאמין שבלעדי הנשים אנחנו חסרי הגנה. אנחנו הגברים הם בעצם המין החלש".
מה עוד למדת מאימא שלך?
"אחד השיעורים שלמדתי מאימי השחקנית היה שאתה אף פעם לא מתחתן עם הצלחה או כישלון, כי שניהם שקרנים. אני אוהב את השיר Moth Into Flame של מטאליקה - אני בקטע של רוק כבד - בשיר העש נמשך ללהבה, אבל נשרף. הלהבה של הזוהר והפרסום והתהילה יכולה לייצג הצלחה או כישלון, והיא שורפת. חייבים להתרחק ממנה, כי אין לה שום משמעות, ואם תתרחק תוכל להמשיך לעוף, לעבוד, ללמוד, לצמוח. אבל אנחנו חיים בעולם שהמשיכה היא לאור הזרקורים, לתכשיטים ולזהב. אבל אור הזרקורים כל כך רחב שאנשים מוצאים את עצמם באש".
בארדם סבור ש"הכבוד גורם לגברים לעשות טעויות. אני לא חושב שכבוד מביא אותך להחלטה נכונה. אנשים הורגים אחד את השני בגלל הכבוד שלהם, ובמיוחד בסיטואציה מאצ'ואיסטית ורוויה בפשעים, כמו ב'כולם יודעים'. במדינה שלי, ובמדינות אחרות, גברים - בעלים ובני זוג לשעבר - הורגים בשם הכבוד שלהם. בפועל זה לא קשור לכבוד שלהם, זה כי הם חולים בראש. הם אנשים אכזריים ונוראיים, רוצחים, אבל הם קוראים לזה: 'כבוד'. בגלל הכבוד תמיד היו ויהיו מלחמות שהורגות אלפי אנשים. אני מעדיף אתיקה על כבוד. בסרטים של אסגאר יש הרבה דיון באתיקה, בהחלטות אתיות, כמו בסרט הזה: מה תהיה מסוגל או מוכן לעשות בשם הכבוד? האם תקריב את עצמך, את מה שיש לך, את מה שאתה, בשמו של מישהו שאתה לא מכיר, או שלא?".
הריאיון עם בארדם נערך ימים אחדים אחרי שדונלד טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן, ובארדם בעל התודעה הפוליטית המפותחת, התקשה להסתיר את זעמו. "טראמפ הוא כמו אופרת סבון גרועה. הוא הכוכב הראשי באופרת הסבון הכי גרועה שהופקה אי פעם. זה מגוחך. הוא נראה כמו סיוט נוראי. עכשיו הוא נטש את ההסכם על הגרעין, וגם כל הנושא הזה של ועידת פריז על האקלים. מה, ברצינות? זה נראה כאילו הוא עושה את זה בכוונה כדי ללבות את האש. כאילו, ברצינות? אכפת לך ממישהו חוץ מעצמך? אני לא חושב, וזה נורא שטיפוס מסוכן כזה מנהל את ארה"ב. אכפת לו אז רק ממי שהצביע לו, מהימנים הקיצוניים של ארה"ב שמריעים להחלטות שלו. זה מדאיג וזה כבר לא מצחיק. בהתחלה זה היה מצחיק, 'באמת, דונלד טראמפ הוא הנשיא? איזה טירוף'. ועכשיו זה באמת מטורף, מטורף ומדאיג".
