עדיין מחל

אולי הפעם זה שונה משום שאחרי עשרות שנים אני מתבוננת על הבחירות מהצד. במקום לפעול למען הליכוד או להתמודד מטעמה, אני רק מצביעה מחל

לימור לבנתעדכון אחרון: 09.04.19 , 13:11

לימור לבנת(צילום: מוטי קמחי)

זהו יום הבוחר. הוא מגיע פעם בארבע שנים. לפעמים פחות. היום הזה שבו לכל אחד ואחת מאזרחי המדינה בני ה-18 ומעלה ניתנת זכות שווה. זכות אזרחית ללכת לקלפי, ולהטיל בחשאיות גמורה פתק אחד: פתק הבחירה שלו או שלה בבחירות לכנסת.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

זוהי זכות גדולה, שכלל אינה מובנת מאליה, ודאי שלא במזרח התיכון. אנו מוקפים במשטרים שהדמוקרטיה זרה ומוזרה להם, ואם בכלל, הרי יש בהם כאילו-דמוקרטיה. כלומר, הולכים לקלפי, מטילים פתק, אבל יש רק מועמד אחד, התוצאות ידועות מראש, ומי שיעז להמרות את פי הדיקטטור – רע ומר יהיה גורלו. לעיתים אנו טועים לחשוב שאנו חיים בשווייץ או בשוודיה, שהזכות לבחור ולהיבחר מובנת מאליה, שהפריבילגיה הזו שייכת לכל העמים והמדינות כאן. עד כדי כך האשליה הזו חזקה, שיש מי שמשווים בין מנהיג הליכוד למנהיגי דיקטטורות שמקיפות אותנו. זו השוואה נואלת בעיניי. ושאף אחד לא יתבלבל: ישראל היא דמוקרטיה יחידה באזור. נקודה.

יום הבוחר הוא היום שאחרי כל הסקרים. מומלץ להתעלם מהסקרים שראינו ביום שישי האחרון, ומאלה שראינו בשבועות האחרונים. הם אכזבו לא אחת, ועלולים לבלבל. אני מתקשה להיזכר במערכת בחירות אחת ב-30 השנים האחרונות שלא הסתיימה במפח נפש לסוקרים ובכותרות דוגמת "יום הכיפורים של הסוקרים". ואחרי הבחירות, במעין ריטואל קבוע, הימים חולפים והסקרים שבים, ואנחנו כולנו – הציבור, וגם העיתונאים והפרשנים – מביטים על הגרפים העולים והיורדים כאילו היו דברי אלוהים חיים, רק כדי לגלות בליל הבחירות הבא שהם שוב אכזבו.

בחירות 2019 - טורים נוספים:

אני עדיין זוכרת כיצד הכתיר המדגם ב-1981 את שמעון פרס כראש הממשלה הבא במחולות ובריקודים. תוצאות האמת הכתירו מאוחר יותר את מנחם בגין לראש הממשלה. אני גם זוכרת היטב את חיים יבין מכריז ב-1996, עת עמדתי בראש מטה ההסברה של הליכוד, כי לפי המדגם פרס הוא ראש הממשלה, לאחר שגבר על בנימין נתניהו. מי שהלך לישון באותו לילה עם פרס כראש ממשלה, התעורר עם נתניהו. בבחירות האחרונות, ב-2015, המחנה הציוני קיבל 26 מנדטים בסקר האחרון שפורסם, והליכוד רק 22 מנדטים. תוצאות המדגם בליל הבחירות הראו על שוויון: הליכוד 28 מנדטים, והמחנה הציוני 27 מנדטים. בתוצאות האמת נתניהו הביס את המחנה הציוני, עם 30 מנדטים מול 24 בלבד. ויש עוד דוגמאות רבות אחרות.

יום הבוחר הוא היום שבו פריבילגיית ההתלבטות נגמרת. היה כיף להתלבט, אבל זהו. צריך להחליט. אפשר למשוך עוד קצת, ממש עד הקלפי, אבל בסוף – אני, אתה, את, הולכים עם האידיאולוגיה, האמת הפנימית שלנו. מקשיבים לצו המצפון הפנימי, לוקחים את הפתק הנכון ביד, טומנים אותו במעטפה ומשלשלים לקלפי.

יום הבוחר חוזר מדי מספר שנים, והפעם ההרגשה היא שזה קצת אחרת. אבל, אני שואלת את עצמי, אולי בעצם תמיד ההרגשה היא ש"הפעם זה קצת אחרת"? ואולי הפעם זה שונה עבורי משום שהפעם, אחרי עשרות שנים בשירות מערכות הבחירות המפלגתיות, אני לוקחת את כל ניסיון חיי ומתבוננת עליהן לגמרי מהצד? הפעם, במקום לפעול למען הליכוד בשטח ולהתמודד מטעם המפלגה לכנסת, אני רק מצביעה מחל. אבל בכל זאת, הפעם זה כנראה שונה. האווירה רותחת. אין יותר מה שהפוליטיקאים מכנים בשם "שטח": הפוסטרים, העצרות, ההפגנות והשלטים – הם מהונדסים, וכל כיכר העיר עברה לרשת החברתית. לא כולם נמצאים שם.

וגם, הפעם ישנן 41 מפלגות שמתמודדות לכנסת. 41! שש או שבע מהן מתנדנדות על סף אחוז החסימה, או סביב ה-5 מנדטים. לפי הסקרים, כמובן – שוב, הסקרים. אבל די בכך שאחת, שתיים או שלוש מהן לא תעבורנה את אחוז החסימה וכל המפה הפוליטית תיראה אחרת לגמרי. אינני זוכרת תמונה כה מוזרה.

יום הבוחר הוא יום שבתון, ויום השבתון הזה הוא יום חשוב. מיוחד. מותר לצפות שתהיה סוג של חגיגה. אולי אפילו יום חג? אחרי הים, הסרט, הקפה, החברים, הולכים לקלפי. הולכים כדי לממש את הזכות הלא מובנת מאליה הזו: להצביע. מקווים שבכל זאת תהיה אווירה של התרגשות. מקווים להפסיק לחשב כל הזמן חישובים. מקווים בכל זאת לחזור לאידיאולוגיה. מקווים לעבור את היום בשלום. ומקווים לטוב.

יום הבוחר. לכו להצביע.