הכי קרוב לג'ורדן: דוויין ווייד פורש
הוא לא היה הבחור הכי מהיר או הכי חזק ולא הייתה לו קליעה קטלנית מגיל צעיר כמו קובי בראיינט - אבל כמו "אלוהים", דוויין ווייד השתפר ככל שהקריירה התקדמה, הציג קשיחות מרשימה ובניגוד ללברון ג'יימס ושאקיל אוניל, כולם אהבו אותו
את דוויין ווייד ראיתי לראשונה בשנת 2002. בדיוק עברתי אז לגור בארה"ב, ושקעתי בצפייה אינסופית בכדורסל המכללות. האמוציות, הדרמות, הגיבורים שמככבים במסגרת הזאת אבל אחריה ייעלמו לעד, הסינדרלות שצצות בכל שנה ואז נעלמות לעשור.
כל אלה קסמו לי הרבה יותר מה-NBA המובנה והמתוכנת, שבו לבעיית העבירות יש כל כך מעט משמעות, לכל שחקן יש מחליף כמעט ברמתו, הקהל מנומנם 90% מהעונה והשחקנים נפרדים זה מזה בחיבוקים. ובקולג'ים? "ים של דמעות" נכתב על המסגרת הזאת.
הסינדרלה של אותה שנה הייתה מכללת מרקט, שהדהימה והתברגה לפיינל פור. היה להם פאוור פורוורד שקלע מצוין מרחוק בשם סטיב נובאק, שהגיע ל-NBA וקיבל כמה דקות במשחק בעיקר כדי לזרוק שלשות; רכז קטן ולבן בשם טראוויס דינר, שהשתחל למקצוענים הודות לאותה שנה במכללות למרות שהיה מוגבל להפליא; סנטר אפרפר ויעיל בשם רוברט ג'קסון שהגיע לקבוצה רק בשנתו האחרונה במכללות וכשסיים את הלימודים שיחק בגרמניה; והכוכב הגדול, זה שעשה את הכל, היה סקנד גארד קשוח בשם דוויין ווייד, שעשה את רוב הסלים שלו בדרך אחת: הוא לקח את הכדור מבחוץ, חדר פנימה, ולא משנה כמה הרביצו לו – עשה סלים.
הדבר שבלט מיד אצל ווייד היה הקשיחות. הוא לא היה מהיר כמו מייקל ג'ורדן, שסיים את החדירות בסל קל כי היה לו צעד ראשון בלתי ניתן לעצירה ואף אחד לא הצליח לגעת בו. ווייד היה די מהיר - אבל לא כמו סופה. מה שייחד אותו זו היכולת לספוג מגע מאנשים גדולים ממנו בהרבה, להישאר יציב ולעשות מה שהוא תכנן – והכל בתוך גוף שעל פניו לא נראה כל כך חזק. זאת אומרת, זה לא היה איזה צ'ארלס בארקלי, אבל מתחת לסל הוא היה בלתי עציר באותה מידה.
ההשוואה לג'ורדן אינה סתמית. מבחינתי, ווייד הוא השחקן הכי דומה לו אי פעם. ראשית, שניהם התחילו את הקריירה עם אפס קליעה מבחוץ ועשו את כל הנקודות שלהם הודות ליכולת חדירה פנומנלית. עם הזמן, שניהם פיתחו קליעה קטלנית מבחוץ שהפכה אותם לעוד יותר קשים לשמירה. קובי בראיינט, להבדיל – עוד אחד שיכול לטעון שהוא שייך לרשימת הסקנד גארדים הגדולים באמת – היה קלעי חוץ מושלם כבר בגיל 18. לראות אותו זה היה דבר מקסים ויפהפה, אבל זה פחות מעורר הערצה מאשר ג'ורדן ו-ווייד שהשתפרו ככל שהקריירה שלהם התקדמה ולימדו את עצמם דברים חדשים.
וכאן גם נכנסת לתמונה האישיות. כולם אהבו את ווייד. לברון ג'יימס, לא האיש החביב בעולם וגם לא אדם שרבים ששים לשחק לצידו, הלך למיאמי כדי לשחק איתו. שאקיל אוניל, פצצת אגו ענקית שבערה באופן רדיואקטיבי לצידו של בראיינט, שיחק איתו בהנאה במיאמי ותמיד אמר עליו רק דברים טובים. ווייד היה סקורר ענק (עם עונה אחת של יותר מ-30 נקודות בממוצע לעונה), שומר אדיר וריבאונדר נדיר לעמדה שלו.
מבחינות מסוימות, היה חסר לו רק מזל כדי שיזכירו אותו בנשימה אחת לצד השורה הראשונה של הענקים דוגמת ג'ורדן, בירד, מג'יק, קארים ודאנקן. הוא לא שיחק אף פעם בקבוצה שרצה עם אותו סגל שופע כוכבים במשך הרבה שנים. זו גם הסיבה שיש לו "רק" שלוש אליפויות. גם כשהיה לצד ג'יימס ובוש, זאת הייתה קבוצה עם מגבלות. לא היה שם סנטר נורמלי, לדוגמה.
אולי עכשיו, כשיפרוש – אחרי עונת פינאלה שבה הפגין יכולת מטורפת יחסית לגילו המתקדם (37) והפציעות שעבר – כולם יבינו שאם מצרפים את האליפויות, הסטטיסטיקה, האישיות הנהדרת – לא מיובש כמו בירד ודאנקן, לא אגואיסט כמו לברון או קובי, לא מאבד עניין כמו ג'ורדן אלא יציב ומתמיד – החבילה הזאת הייתה חד-פעמית. כי כשהסתכלת על וויד משחק חשבת לעצמך שכבר ראית לא מעט שחקנים עם כזאת רמת כישרון. אבל כשחושבים לעומק על מה הוא השיג, ובכמה קלאסה, יש לו מושב באולימפוס של הכדורסל.
לפנייה לכתב/ת 
