אני, הצעירה והחילונית, התאהבתי בגבר דתי
"אנחנו צריכים להיפרד", הוא הודיע לי בשיחת טלפון אחרי חצי שנה ביחד. "אבל למה? אני מוכנה ללכת לקראתך", אמרתי בתחנונים. "אני אפילו אלך ללמוד באולפנה כמו שאמא שלך ביקשה". "זה לא ילך", הוא פסק. "את לא באמת תלכי על זה עם כל הלב, ואני רוצה שהילדים שלי יהיו כמוני"
התיישבנו מול הים, על ספסל, צופים בגלים המתנפצים אל החוף, כשהוא אמר לפתע שיש לו משהו חשוב לספר לי. הרגשתי איך הלב שלי דופק, הורמוני הסטרס מתחילים לשעוט בדמי, חשים באינסטינקט הישרדותי שמשהו רע עומד לקרות. יצאנו בסך הכול שבוע, אולי שבועיים, אבל כבר הייתי לגמרי מאוהבת בו. הוא הגיע באריזה מדויקת של כל הדברים שהיו הכי חשובים בעיניי בגיל 25: הוא היה יפה, חתיך, חכם ו… מפקד צוות לשעבר בסיירת מובחרת. אין ספק שזה עשה לי את זה אז, לדעת שיש צוות בסיירת שקרוי על שמו.
5 דברים שלא סבלתי באשתי והיום אני מודה לה עליהם
יש 5 שפות לאהבה. מהי השפה שלך?
הוא הוציא מהכיס שלו כיפה סרוגה ומולל אותה באצבעות הפסנתרן הארוכות שלו. "אני חי בשני עולמות" הוא אמר, והסביר שלפני כמה שנים הוא החל לחיות חיים חילוניים בתל אביב, אבל כשהוא חוזר הביתה להורים בסופי שבוע, הוא שם על ראשו כיפה והולך לבית הכנסת. הם בעצם לא יודעים, ההורים שלו, שהוא חי בשני עולמות, ובגלל שאח אחד שלו כבר יצא בשאלה, הוא חושש לפגוע בהם, ובייחוד לא באמא שלו, עמה יש לו קשר מיוחד במינו.
ואז הוא הוסיף שאולי זה נראה מהר מדי, אבל הוא מרגיש שהוא אוהב אותי ובגלל שהוא כבר חושב על עתיד משותף איתי, היה לו חשוב לספר לי את כל האמת ושאדע הכול אודותיו. "זה בסדר, ברור שאני מבינה", אמרתי ברוך, נרגשת כולי מגילוי הלב והכנות שנחשפו בפניי, והוספתי שבטוח נמצא דרך להתמודד עם זה ביחד. "אז בואי איתי לעשות שבת אצל ההורים", הוא הציע, ואני חשתי שהשמיים נפתחים, זיקוקי דינור ממלאים אותם והסרוטונין חוזר לשלוט לי בדם.
הגענו לרחביה ביום שישי בצהריים לפני כניסת השבת. אני, צעירה חילונית מפתח תקווה, שגדלה על סנדוויצ׳ים של שינקן עם חמאה וגבינה צהובה, ונסיך השבת היפה שלי עם הכומתה האדומה. נשמתי את אויר הפסגות הצלול והרגשתי שירושלים מחבקת אותי על אורניה וזהב אבניה, ושהחצאית החדשה והיחידה שלי, זאת שקניתי לכבוד המאורע, מתנופפת בדיוק במינון הנכון. זר נוריות צהובות נרכש לאם הקצין, ואנחנו במעלית ממריאים אל מיזוג המגזרים הפרטי שלנו, זוכרים שאם רק נרצה - אין זו אגדה.
דירה רחבת ידיים נגלתה לפניי, מעוטרת בחלונות קשתיים שמהם מציצים צמרות ברושים, מדפים עמוסי ספרי קודש בסלון וריח בישולים חמים באוויר. "טוב, אז ליבי תצטרך ללמוד באולפנה", חייכה אם הקצין לבנה האהוב מעל ראשי, מנגבת את כפותיה המשומנות בסינרה הצחור. כף ידו שאחזה בשלי כמו נשמטה מעצמה. בבוקר הלכנו שנית לבית הכנסת. "אם יהיה לי קשה, אני אחכה לך בגן סאקר", אמרתי לקצין שלי, יודעת שגם באור יום לא אוכל להביא את עצמי לשהות בעליית הגג של עזרת הנשים.
שותקים, צעדנו מהגן בחזרה אל בית ההורים. לא היה הרבה מה לומר. כשיצאה השבת, עלינו על האופנוע שלו וחזרנו לתל אביב. "בואי ניסע לשבוע לפריז", הוא הציע. "יש לי שם משפחה שתוכל לארח אותנו. נקבל פרספקטיבה אחרת". אז נסענו, בטח שנסענו. הדירה ברחוב דה-ריבולי היתה לקוחה מסרט. וילונות קטיפה כבדים בצבע בורדו, אסלה שחורה ומרופדת בחדר אמבטיה משובץ אריחים מלכותיים, כורסאות עתיקות שמזמינות אותך לטבוע בהן ושטיחים צפופים שכיסו את רצפת העץ החורקת בשיק. הסטייל הצרפתי, יחד עם העובדה שמלח הארץ הוסיף לשלל מעלותיו גם דיבור בצרפתית מושלמת, עזרו לי להחליק בגרון את העובדה שהוצגתי בפני הקרובים רק כ"ידידת המשפחה" מישראל.
כישלון ידוע מראש
"אנחנו צריכים להיפרד", הוא הודיע לי בשיחת טלפון אחרי חצי שנה ביחד. "אבל למה? אני מוכנה ללכת לקראתך", אמרתי בתחנונים. "אני אפילו אלך ללמוד באולפנה כמו שאמא שלך ביקשה". "זה לא ילך", הוא פסק. "את לא באמת תלכי על זה עם כל הלב, ואני רוצה שהילדים שלי יהיו כמוני". שתקתי. ידעתי שהוא צודק. לא יכולתי לדמיין את הילדים שלי עם כיפה, אבל כל כך רציתי להיאחז עוד קצת בסיפור האהבה הבלתי אפשרי הזה. "אני מאחל לך שבעזרת השם תמצאי מישהו מתאים ממני להקים אתו בית". "חכה רגע" אמרתי, אבל הוא רק הוסיף "שבת שלום" בקול רועד וניתק. ישבתי באוטו המומה, בטוחה שבחיים, אבל בחיים, אני לא אתגבר עליו.
כשאני מסתכלת אחורה על הכרוניקה הידועה מראש של סיפור האהבה הזה, אני מזהה שמאז ומתמיד אני מתאהבת כמו מתאבדת שיעית. לא מעניין אותי כלום. שום אותות אזהרה או כתובות על הקיר מעולם לא עצרו אותי מלקפוץ למים, גם אם זה אומר לקפוץ ראש הישר אל תוך בריכה רדודה. אז אולי זה ילדותי, וזה בטוח הוביל אותי לשבור את הלב מלא פעמים, אבל מצד שני זה גם הוליד הרבה סיפורים מעניינים לעטר בהם את שגרת חיי. וממרחק השנים, הרי הלב כבר ממש לא כואב ועל מה שנשאר לא הייתי מוותרת בעד שום הון שבעולם.
