רוצים שינוי: הדברים שחייבים להיראות אחרת בכדורגל

לטפל בשחקנים המעכבים / יאיר קטן

יכולתי לבחור באחד ממיליון הדברים המהותיים שבאמת יכולים לשנות את המשחק, להעביר אותו שלב קדימה אל המאה ה־21. אבל החלטתי להיות קטנוני כדי לייצג את הקול שלא נשמע של האוהד במגרש. עזבו את ההתחזויות - ה־VAR ימחק אותן לאט־לאט עד שכל הצוללנים יחטפו יחס ניימארי וילמדו את הלקח. אני רוצה להעיף מהכדורגל את שטח ההפקר, השניות שבין השריקה לעבירה ועד ביצועה, שהתמלא בגועל נפש.

אתם מכירים את זה היטב: השריקה נשמעה, והפאוליסט מיד תופס את הכדור. הוא מתחיל להתווכח עם השופט בזמן שהוא בורח אחורה, ובסוף זורק את הכדור באחת משתי דרכים: 1. לעזאזל. 2. בקשת מעצבנת לשחקן היריב הרחוק ביותר שהוא יכול למצוא. הווריאציה הגרועה יותר היא שהפאוליסט עומד על הכדור בזמן הוויכוח ובסוף מעיף אותו בקטנה לכיוון אחר. להתנהגות הזו אין שום קשר לכדורגל חוץ מהעובדה שהשתרשה בגלל טיפול לקוי של שופטים. ברגע שיתחילו לעוף הצהובים והאדומים - כן, על זה! - נתחיל לראות יותר כבוד על המגרש.

די לעיכובים(איור: לאו אלטמן)

רק חלק אחד מהמכלול שנקרא כדורגל יזעם על זה: השחקנים. אבל צריך להזכיר להם שמה שהתרגלו לעשות כצעד לגיטימי מבחינתם לעיכוב היריב, לא שייך בכלל לספורט וצריך לטפל בו.

עוד חילופים / גיא לייבה

קבוצות גדולות משחקות 80 ויותר משחקים בשנה, מה שגורם לשחיקת המוצר ולשחיקה של השחקנים. היות ואין שום סיכוי שישחקו פחות כדורגל, הפתרון שלי הוא להגדיל את מכסת החילופים לחמישה לפחות, ובנוסף לתת לשחקנים שהוחלפו אפשרות לחזור למגרש, כמו בכדורסל. הרי גם ככה כל קבוצה גדולה מחזיקה 15־16 שחקנים שיכולים להיכנס להרכב הפותח.

ריבוי החילופים יכניס לבעיה את השחקנים האפורים שמקבלים כסף על כך שיש להם סיבולת לב־ריאה מצוינת אבל הם פחות טובים בכדורגל. התופעה שבה אנשים שהיו צריכים להיות אצנים או מרימי משקולות והגיעו בטעות לכדורגל תיפסק.

רוצים עוד חילופים(איור: לאו אלטמן)

ריבוי חילופים יהפוך את המשחק למהיר יותר כי החילופים בדקות האחרונות כבר לא ישמשו לבזבוזי זמן. זה ייתן למאמנים יותר מרחב לממש את הטקטיקה שלהם ולשנות אותה תוך כדי משחק. ואולי הכי חשוב, זה יימנע פציעות מיותרות של הכוכבים הגדולים.

לוותר על הפנדל / אורי קופר

בליגה האיטלקית, שם נכנסו שופטי הווידיאו עוד בעונה שעברה, קוראים לשופט הראשי להסתכל בטלוויזיה רק במקרה שברור לגמרי שטעה. שלשום, בניצחון יובנטוס על מילאן, נגע אלכס סנדרו בכדור רוחב בידו. יד ברורה שהשופט לא ראה. איתות VAR, שופט רץ למסך ולא נותן פנדל. שני שופטים - אחד הסביר לשני שטעה ויש פנדל, שני ראה אותו דבר והחליט שאין. תמצית הבעיה הגדולה של הכדורגל.

אנחנו לא רואים פחות מחלוקות בין אוהדים עם כניסת השימוש בווידיאו ולא מדובר דווקא בבעיה באיכות השופטים. אם יש משהו שה־VAR הגדיל לעשות הוא להוות זכוכית מגדלת, לחדד בפנינו שהבעיה היא החוקה.  יש כל הזמן ניסיון להבהיר את החוקים - גם בעונה הבאה יהיה שינוי בחוק נגיעת היד - אבל זה לא יעזור. הפתרון הוא להפחית את העונש. פנדל הוא העונש הקשה ביותר בכדורגל, אז למה צריך להטיל אותו בעקבות מקרים לא ברורים?

עונש הפנדל אינו מידתי ברוב המקרים. תמיד אומרים שצריך למצוא משהו יותר הוגן לבעיטת הכרעה במשחקי נוק־אאוט, אבל פנדלים במהלך המשחק עצמו הם לרוב הרבה פחות הוגנים. הגיע הזמן להחליף אותם במשהו אחר.

(איור: לאו אלטמן)

להתחיל לפוגג את המתיחות כבר בילדים / משה מרקוס

גם את התחלואים של הספורט הישראלי בכלל והכדורגל בפרט צריך לחסל בגיל מוקדם. למשל בעיית האלימות. משחקים רבים בגילים הצעירים מתקיימים באווירה מתוחה, בעיקר מצד הורים שיושבים ביציע ולא מפסיקים לצעוק, לקלל ולחלק הוראות למסי הקטן שלהם.

אז הנה הצעה, שיכולה אולי למתן את רמת העוינות במשחקים. צריך לחייב כל שחקן שביצע עבירה על שחקן יריב, לגשת אליו, ללחוץ את ידו ולעזור לו לקום מהדשא. אפשר גם להגיד "סליחה", אבל זו כבר תהיה דרישה מוגזמת. המחווה הזאת תשדר לכולם, במגרש וביציע, שזה ספורט - ובספורט צריכים להיות הוגנים. אם זה יצליח בגילים הצעירים, אפשר להרחיב את זה אחר כך גם לבוגרים.ובכלל, רצוי להוריד את רמת המתח במשחקי הילדים על ידי ביטול הליגות, הטבלאות ושיטות הניקוד. נכון, צריך ללמד גם ווינריות ורצון לנצח, אבל זה יכול לבוא בגיל מאוחר יותר, בנערים ובנוער. את הילדים צריך ללמד יסודות ולהקנות להם אתלטיות. הטקטיקה יכולה לחכות.

תהיו ג'נטלמנים(איור: לאו אלטמן)

להפסיק לשלוף צהוב על הורדת חולצה / צביקה נעים

האזהרה בכרטיס צהוב לשחקן שחוגג באקסטזה היא כל־כך נגד רוח המשחק שלפעמים נדמה לך שמי שהגו אותה הם אנשים ששונאים כדורגל.    

   הרי כיבוש גול הוא הרגע המושלם לו חיכינו, התמצית המזוקקת של מה שגרם לנו לצאת מהבית, לעמוד בתור לנקניקיה בטעם פלסטיק עם נגיעות קטשופ ולבהות בדשא. אז

דווקא ברגע השיא לעטות פרצוף נוזף ולהזכיר ש"הלו חביבי, יש פה כללים"? מי הטיפש שרוצה לאלף את האקסטזה? מה בוער לו למשטר ולהכניס למסגרת כל גילוי של שמחה מתפרצת? ואיפה לעזאזל זה פוגש אותך, יא טרחן עם פנקס? החוק הזה כל־כך מטומטם שרבים מהשחקנים מתעלמים ממנו ובוחרים במודע לקבל צהוב, רק אל תתערבו להם בחגיגות הכיבוש.

תנו לחגוג(איור: לאו אלטמן)