איש המרלבורו עוד יהיה ראש הממשלה
למרות הנאום המביך, חרף הגמגום בטלוויזיה, ואף שהחליק על כל קליפת בננה בסביבה, בני גנץ הוא תקוות השמאל-מרכז ליום שאחרי כתב האישום
(צילום: EPA)
בבחירות 2009 היה אהוד ברק יו"ר העבודה והתמודד נגד הליכוד בראשות בנימין נתניהו ונגד קדימה בראשות ציפי לבני. הוא פיגר בסקרים, ובקבוצות מיקוד שבדקו את הדימוי שלו התברר שהוא נתפש כלא אנושי. מין אנדרואיד שהגיע מכוכב אחר. רובוקופ. אנשי הקמפיין שלו ניסו לתת תשובה לבעיה הזו באמצעות הסיסמה: "לא סחבק, מנהיג!". זה לא עזר. העבודה קיבלה 13 מנדטים. התוצאה הנמוכה בתולדותיה עד אז.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מאז הבינה העבודה שגנרל זה לא מספיק. צריך גם מישהו שייצור אמפתיה וחום אנושי. כחול לבן היא למעשה מפלגת העבודה עם סטרואידים. הפזילה שלה ימינה הייתה זהה לחלוטין לקמפיינים של יצחק רבין ב-1992 ושל ברק ב-1999. מרבית בוחריה הצביעו בעבר לעבודה והם התאחדו סביב המכנה המשותף היחיד שמאגד את כל מחנה השמאל והמרכז - הרצון להפיל את נתניהו.
בני גנץ נתפש כאיש שהיה יכול לעשות את זה. הוא לא רק רמטכ"ל לשעבר אלא גם עם המראה הנכון לעידן הטלוויזיה. יש לו את האיכות הוויזואלית של איש המרלבורו. בוקר קשוח עם מגבעת שגילם את הדמות הקולית של מעשן הסיגריות במערב הפרוע. הוא גם מעורר אמפתיה וחום אנושי, היפוכו המוחלט של ברק.
נתניהו יהיה ראש הממשלה בזכות הגוש, אבל יתכן שבבחירות האלו נולד ראש הממשלה הבא-הבא. בהתמודדות ראש בראש השיג גנץ מספר מנדטים כמעט זהה לאלה של אחד הקמפיינרים הטובים בעולם. הנתון הזה חשוב משום שנתניהו הצליח להעביר את המסר שמדובר בבחירות ישירות לראשות הממשלה. בכל הראיונות שערך ערב הבחירות הוא התמקד בקרב האישי – על מי יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה.
גנץ נתפש בתחילת הקמפיין שלו כמועמד מבוהל שהחליק על כל קליפת בננה שהייתה מונחת בטווח של קילומטר רבוע סביבו. הוא פטפט את עצמו לדעת בשיחות עם הצוות שלו שהוקלטו ופורסמו, הוא גמגם בראיון עם יונית לוי ולא הצליח ליצור דמות סוחפת בנאומים שנשא.
במרבית הקמפיין הוא נראה מוקף באופן צמוד בידי שלושה בעלי אגרוף שלא התיקו ממנו את עיניהם. נראה שהם פחות התאמצו להגן עליו מפני אחרים, ויותר לשמור עליו מפני עצמו. בשלבים האחרונים של המרוץ הוא פרץ מתוך הדבוקה המזיעה הזו, המשיך בריצת סולו וחתך את חוט הסיום לבדו.
בעיקר הוא עמד בפני אש תעמולתית של הליכוד שהציגה אותו כחלש ומטורלל. נדמה שבשום קמפיין במדינת ישראל לא היה ניסיון כל כך בוטה וגס לחסל מועמד פוליטי. דין רודף לא רק במשמעות ההסברתית אלא אף הפיזית. הרי המדובר, לפי סרטוני הליכוד, באדם שהתייצב לימין החמאס בעצרת הזיכרון ההיא.
בצבא מחלקים צל"שים לא על עמידה במשימות באימונים, אלא על התנהלות תחת אש אויב. העת הזו, שבה הכדורים שורקים מסביב והלוחם צריך לשמור על קור רוח ולהשיב אש, היא המבחן הגדול שלו. כך גם בפוליטיקה: גנץ לא נשבר, צבר ביטחון לקראת סוף הקמפיין והפך ליריב שקול לנתניהו בנשק החזק ביותר שלו – מראה ראש הממשלה. כאשר הסביבה התקשורתית של גנץ שרה: "הו-הא-מי-זה-בא! ראש הממשלה הבא!", זה כבר לא גרם להרמת גבה.
אנחנו עדיין בימי נתניהו שנראים זוהרים בהבזק הניצחון של תוכנית הריאליטי של הבחירות. אבל לאחר הקמת ממשלת הימין הצרה יצוצו המוקשים שבדרכה - הקצנה מדינית עקב התלות באיחוד מפלגות הימין, והפיכת ישראל ממדינת חוק לרפובליקת בננות, שבה יכהן ראש ממשלה עם כתב אישום נגדו.
אז יינשאו העיניים של השמאל והמרכז הפוליטי מסביב בחיפוש אחר האיש שיהיה יכול להחזיר את ישראל לשפיות ולמשפחת העמים המתוקנת. רק אדם אחד יכול לענות על הקריטריונים של עמדות נכונות וגם יכולת היבחרות. גנץ לא מושלם, עדיין עושה שגיאות של טירון כמו הכרזת הניצחון אחרי תוצאות מדגם אחד בטלוויזיה, אבל אין מישהו אחר במחנה הזה. לא בהווה ולא מישהו שניתן לחזות כי יתהווה.
הסכנה היחידה האורבת לו היא מבית. ג'יימס קארוויל, יועץ התקשורת האמריקני שעבד עם ביל קלינטון ואהוד ברק, שאל: "מה ההבדל בין קניבלים לליברלים?", והשיב בעצמו: "הקניבלים לא אוכלים את חבריהם". השמאל הישראלי מתמחה בניפוץ מיתוסים ומנהיגים. חוליות החיסול של גנץ כבר יצאו לדרך.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר ברוך לשם
מומלצים
