אמרתי להם, אבל במפלגת העבודה לא הקשיבו
ב-2016 חזיתי שהמפלגה תקרוס בבחירות הבאות ל-6 מנדטים. אבל בכיריה העדיפו לשכשך בזחיחות המפא"יניקית במקום לעשות את המהפך הדרוש
ההתרסקות של מפלגת העבודה הייתה צפויה לא רק לאיצטגינים, עתידנים או סוקרים של הרגע האחרון. נתוני ההצבעה של מערכות הבחירות האחרונות זעקו "קריסה", ואלה הוצגו למרבית חברי המפלגה כבר לפני שלוש שנים. דפוסי ההצבעה של שלוש מערכות הבחירות האחרונות ב-15 הערים הגדולות, היכן שמונח הנתח העיקרי של האקלטורט הישראלי, הראו בבירור שהתחרות בין הליכוד לעבודה הוכרעה לפני זמן רב. לפי התוצאות הפעם, במדינת תל אביב הצליחה מפלגת העבודה לנצח את הליכוד בקושי ב-4%. בכפר סבא האדומה של ספיר הצליחה העבודה להשיג תיקו של 22%. בחיפה – האדומה לשעבר - הליכוד ניצח בפער של 4%.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ועכשיו מגיעות החדשות הרעות באמת: בירושלים הליכוד השיג פי שלושה יותר קולות מאשר העבודה, כמו גם בראשון לציון, פתח תקווה, חולון ובת ים. בנתניה ובאשדוד הליכוד השיג פי ארבעה קולות, בבאר שבע פי חמישה ובאשקלון פי שישה.
אחד הנתונים המעניינים ביותר שעולה מתוצאות הבחירות האחרונות, הוא שהמספר הזה באשקלון, הגרוע ביותר מבחינת המפלגה, משקף עתה את הממוצע הארצי: הליכוד גדול מהעבודה פי שישה. זו בכלל לא תחרות.
בשנים 2017-2018 חרשתי את סניפי המפלגה יחד עם חבריי בפורום לבחירות אזוריות. בעשרות המפגשים שקיימנו הצגנו לחברים את הנתונים וכבר ב-2016 חזיתי שבבחירות הבאות מפלגת העבודה תעמוד על סף הכחדה, ותזכה לכל היותר בשישה מנדטים. הדברים מתועדים.
טענתי בפני החברים שהפתרון המתבקש אינו אישיות כזו או אחרת, או מצע סוציאל-דמוקרטי. מה שנדרש באמת הוא שינוי מבני: שינוי שיטת הבחירות ומעבר לפריימריז אזוריים פתוחים, המגלמים לא רק את האפשרות של הצמחה מלמטה למעלה של מנהיגות אורגנית מקומית, אלא גם ובעיקר הבקעה לציבורים חדשים והנעת המוני תומכים בערים הגדולות ביום הבחירות.
מדוע נתונים אלה – שכאמור הוצגו בפני רבים מחברי המפלגה, ח"כים ודמויות מובילות אחרות – לא הצליחו לסדוק את הגישה הזחוחה המוכרת, המשדרת לכל עבר את המסר שזה רק עניין של זמן עד שמפלגת העבודה תחזור להנהיג את המדינה? מדוע הזחיחות גברה על ההיגיון האומר שבעוד שהסיכוי שהעבודה תחזור להנהגת המפלגה הוא אפסי, הרי שהסיכוי שהיא תעלם מהמפה הפוליטית הוא גדול?
זחיחות זו נטועה בתודעה היסטורית שבה מחזיקים גם כיום המצביעים המסורתיים של מפלגת העבודה, ולפיה המדינה הוקמה רק על ידי מפא"י, והיא קודם כל - ואולי רק - שלהם. לשיטתם, איבוד השלטון ב-77' היה תקלה היסטורית או גניבה ולא תהליך דמוקרטי. זה מה שיצר את השמאל המוזר ביותר בעולם: בעוד שהשמאל בעולם מאופיין בביקורת על מוקדי הכוח, בישראל השמאל מגן עליהם, הוא שמרן, הוא שומר הסדר הישן.
ודאי ששומרי הסדר הישן יתנגדו לבחירות אזוריות, גם אם זו הדרך היחידה להציל את המפלגה. שהרי פריימריז אזוריים פתוחים מבטיחים שההנהגה תורכב מפסיפס של גיבורים מקומיים, ושהעבודה תהפוך לראשונה למפלגה של כולם, והדבר הזה מאיים על אמות הספים של התודעה ההיסטורית של מפלגת העבודה.
היא העדיפה לשדר רושם מעושה ומדומה של כלל-ישראליות, אבל בפועל דחתה כל ניסיון ליצירת ישראליות אורגנית הצומחת מלמטה למעלה. תחושת בעלות הבית גרמה לה להעדיף למות בקלפי מאשר להתחדש ולהציע חזון חדש שלפיו המדינה היא של כולם בצורה שווה.
קשה להאמין שהעבודה יכולה להיפטר מהרגלי העבר ולהשתחרר מהמחשבה שזו אשמת היו"ר ולא אשמת השיטה. אם השמאל חפץ חיים, עליו לעבור מהפכה ולהציג חזון לסדר חדש שיהיה מבוסס על מעבר לבחירות אזוריות, כתיבת חוקה והפיכת ישראל למדינת הלאום הישראלי.
תנועת "ישראל החדשה", שהכותב הוא בין מייסדיה, פועלת להקים פלטפורמה פוליטית המבוססת על פריימריז אזוריים, ואשר עליה ניתן יהיה לקדם חזון ישראלי חדש שיעמוד באופן אנכי מול החזון המשיחי של הימין. בלי זה, החזון של הימין המשיחי יתממש, והישראלים ילכו ויסתגרו יותר ויותר בתוך הבונקר של הגטו.
- פרופ' אבנר בן-זקן הוא היסטוריון של המדע ומלמד בקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
