ההנהגה הפלסטינית והוויתור על מאבק עממי
צעדות השיבה מתקיימות בעזה בלבד, ולהפגנות יום האדמה בגדה הגיעו רק עשרות בודדות. פרשן פלסטיני קורא לחשבון נפש של ההנהגה
הפגנות יום האדמה על הגדר בעזה(צילום: AFP )
מעט יותר משנה חלפה מאז פרצו בעזה המחאות המכונות "צעדות השיבה". מדוע הן לא מתפשטות גם אל הגדה המערבית, אל תוך שטחי 48' (שטחי ישראל) והפזורה הפלסטינית? לכאורה הדבר מתבקש: המחאות התלקחו ב-30 במרץ, יום האדמה, שהוא סמל חשוב של הגנה על אדמות המולדת.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
האדמה עומדת בלב הסכסוך שבין התנועה הציונית לבין העם הפלסטיני. המאבק עליה חשוב מתמיד לנוכח המאמץ הקולוניאלי לייהד את הארץ, התוכנית להגדיל את מספר המתנחלים למיליון בשנים הקרובות, הקריאה המסוכנת לספח את שטחי C, שמהווים 60% משטחי הגדה, ולאחרונה – ההכרה של טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן. מה שמונע את סיפוח הגדה המערבית עוד היום הוא היותה מלאה בפלסטינים, וסיפוח משמעו אחד משלושה: מתן אזרחות ישראלית לתושבי הגדה, גירוש המוני או קיום משטר אפרטהייד גלוי.
לדעתי, הסיבה לפער שבין הפגנות הענק ברצועת עזה להפגנות הדלות בגדה המערבית היא הפיצול הפנים-פלסטיני המתמשך. קיטוב זה, שהולך ומעמיק, הוא גם הסיבה לפער שבין טקס יום האדמה רב-המשתתפים שנערך בסכנין לבין היעדרם של טקסים בפזורה הפלסטינית, אשר מאז הסכמי אוסלו זנחה לחלוטין את מעורבותה הפוליטית באזור.
בעבר היה הציבור הפלסטיני מאוחד סביב פרויקט לאומי משותף, שעיקרו קריאה לחופש ומימוש זכות השיבה. אולם במרוצת השנים הפרויקט השתנה, נוסדה הרשות הפלסטינית והשיח הפוליטי כעת קורא להקמת מדינה עם חילופי קרקעות ול"פתרון מוסכם" לבעיית הפליטים.
הקמת הרשות פגעה מאוד בהשפעתו של הארגון לשחרור פלסטין, אש"ף, שבעבר פעל כגוף פוליטי מרכזי ומאחד. הקיטוב הוחרף בין היתר משום שבניגוד לאש"ף, הרשות אינה מייצגת בפועל את תושבי עזה ואת הפליטים הפלסטינים. וגם כאשר התכנסה בשנה שעברה המועצה הלאומית של אש"ף, שאמורה לייצג את כל הזרמים בציבור, לא היו בה נציגים מכלל הציבור.
השפל שאנו נמצאים בו נובע גם מהיעדרה של אסטרטגיה פוליטית שתיושם על ידי הנהגה פלסטינית משותפת. אפילו במישור העממי לא מצופפים שורות, בניגוד לתקופת האינתיפאדה הראשונה, שאז ההנהגה אמנם הייתה מפוצלת אך ההמונים התאחדו סביב התנגדות משותפת לכיבוש.
התוצאה של כל אלו היא שינוי מהותי בסדר העדיפויות של הציבור. כל קבוצה מעדיפה כיום את האינטרסים הפרטיים שלה על פני האינטרסים הלאומיים, ובהקשר הפוליטי הזה מתקיימות צעדות השיבה ברצועת עזה.
צעדות השיבה אמנם גובות מחיר, אבל בימינו הן האפשרות האפקטיבית והריאלית ביותר למאבק פוליטי פלסטיני. האלטרנטיבות הן מאבק צבאי – ובו כל צד אינו חפץ מסיבותיו שלו – או כניעה מוחלטת לדרישות של ישראל והקוורטט, כלומר הכרה בישראל, פירוז מנשק ויישום ההתחייבויות שנקבעו בהסכמי אוסלו.
קיימת אלטרנטיבה נוספת וטובה יותר: גיבוש אסטרטגיה פוליטית למאבק משותף בהובלת הנהגה אחת, ברוח ערכי הדמוקרטיה. במציאות הנוכחית אין בקרב הציבור הפלסטיני המפולג הנהגה שפועלת לקדם תוכנית פעולה שכזו, אולם איחוד כזה הוא בלתי נמנע.
גורם נוסף שיש להביא בחשבון הוא העובדה שהרשות הפלסטינית לא מאמינה בחשיבותה של ההתנגדות העממית. עובדה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח התהום העמוקה שפעורה בין ההנהגה הפלסטינית לבין הציבור, שמאס בכישלונות הפוליטיים של השלטון ובשחיתות הפושה בשורותיו.
הוכחה מובהקת לחוסר האמון של הציבור בשלטון התקבלה ביום האדמה, כאשר נציגים מקרב פלגים שונים בהנהגה הפלסטינית – אש"ף, חמאס והג'יהאד האיסלאמי – קראו לציבור להפגין באזור רמאללה ואלבּירה. בפועל יצאו למחאה לא יותר מ-20 איש, ולקראת תום ההפגנה הצטרפו אליהם צעירים בודדים. זו אינה הפעם הראשונה שההיענות לקריאתה של ההנהגה הפלסטינית נמוכה כל כך, ונבחרי הציבור מוכרחים לשאול את עצמם מדוע ההמונים לא יצאו להפגין ביום חשוב כמו יום האדמה.
התשובה הפשטנית היא "משום שהציבור עייף ומיואש", אולם זו היא לא מספקת. במחאות קודמות הפגינו הפלסטינים בהמוניהם: כך היה במאבק נגד הצבת המגנומטרים בהר הבית, בהפגנה ברמאללה למען הסרת הסנקציות על עזה, במחאה נגד סגירת שער הזהב בירושלים ובלוויה של הפעיל המוכר באסל אל-אערג'.
ההתחמקות של ההנהגה הפלסטינית מחשבון נפש מעמיק משקפת את חוסר יכולתה להנהיג מאבק עממי, או לחלופין את אי-הרצון שלה במאבק כזה. שינוי מהותי הוא חיוני, ואם ההנהגה הקיימת לא תשכיל להביאו – גורם אחר ימלא את הריק הפוליטי. נותר רק לקוות שאת הריק הזה, שיצרה ההנהגה הנוכחית, ימלאו רעיונות וכוחות חדשים שידחפו את הסוגייה הפלסטינית קדימה.
- האני אלמסרי הוא פרשן פוליטי פלסטיני. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אלקודס". גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: יובל אברהם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
האני אלמסרי
מומלצים
