לא רק טוקיו: מסע קולינרי לאוסקה ופוקואקה

אחרי כל כך הרבה ביקורים במזרח הרחוק, בחרתי לטוס שוב ליפן יקירתי, הפעם המטרה הייתה מסע השראה לקראת אירועי חגיגות שנתיים למסעדת "YA PAN", האחות הצעירה והיפנית של "טאיזו".

ביקרתי פעמים רבות בטוקיו והיא ללא ספק אחת מהערים האהובות עליי בעולם, אבל הפעם החלטתי להגיע לשני יעדים חדשים ביפן, לחוות טעמים חדשים ולהיחשף לצדדים נוספים בתרבות היפנית שטרם חקרתי לעומק: אוסקה ופוקואקה. וכמובן שבחזור עצרתי בטוקיו לכמה ימים, כי אי אפשר בלי העיר הכי מסעירה בעולם.

השף יובל בן נריה(ציום: יח"צ)

פוקואקה | Fukuoka | 福岡

המסע החל בפוקואוקה בתרגום חופשי: Happy hills, העיר "הצעירה" ביותר ביפן מבחינה דמוגרפית (שזה הישג גדול ליפנים שלא אוהבים ללדת יותר) והיא נחשבת לאחת מעשר הערים המאוכלסות במדינה.

שם נחשפנו לפריחה תרבותית יוצאת דופן בזכות ראש עיר צעיר ונמרץ ששם לו למטרה להפוך את העיר שנראית בהתחלה קצת כמו פתח תקווה (בטח בהשוואה לטוקיו), לעיר החדשה והמסעירה של יפן. לאורך השנה מתקיימים שם שלל פסטיבלים ואירועי אמנות במרחב הציבורי.

לאורך העיר, ובמיוחד לאורך הנהר פגשנו דוכני אוכל רחוב ניידים הנקראים YATAI - שהם הסמל של פוקואקה, הדוכנים האלה מתקפלים לעגלה אחת, מוקמים בשעות אחר הצהריים ומשמשים כמסעדה קטנה, עם ממוצע של 10 מקומות ישיבה.

היפנים שמגיעים לשם מתגלים כאנשים חמים לא פחות מהישראלים. דמיינו עצמכם יושבים באחת החמארות הקטנות של שוק לווינסקי – וזו האווירה. ביאטי'ז מגישים שלל מנות בייתיות, מה שנקרא "אוכל מנחם" ושם טעמתי אודן, מעין תבשיל שדומה לחמין המוכר והכיל אפילו מעין שילוב בין קציצות לכופתאות שעשו לי פלאשבק לקיינדלך.

הודות למיקומה, פוקואקה ידועה בדגה הטרייה ועשירה המובאת מדי בוקר אל שוק הדגים YANAGIBASHI RENGO, שזכה בצדק לכינוי "המטבח של פוקואקה", ומושך אליו שפים מקומיים לקנות סחורה טרייה.

פלאשבק לקניידלך(ציום: יח"צ)

בישראל קשה לדמיין מקום שמתמחה רק בחומר גלם אחד (ולא, חומוס לא נחשב), אבל ביפן התמחות היא גאווה גדולה. יושיזוקה אונאגי היא מסעדה משפחתית שמתמחה אך ורק באחד הדגים הכי טעימים בעולם לדעתי - הצלופח (אונאגי), והיא פועלת כבר 147 שנים.

כאן הם מגישים אך ורק צלופחים בשלל דרכי הכנה, כשהעיקרית היא צלייה על הגריל ברוטב מתקתק. יש במסעדה חדרי הארחה בסגנון יפני, עם ישיבה על הרצפה ומלצריות בלובש גיישה מסורתי. חוויה של ממש.

Canal city הוא אחד הקניונים היפים שראיתי ביפן ובכלל, והוא המיזם הפרטי הגדול בתולדות יפן, שנחשב לסיפור הצלחה כלכלי ולאחת האטרקציות של העיר. תמצאו שם הכל - משלל בתי אוכל דרך מתמחי משחקי מכונות ועד חנות מוג'י מהממת הכוללת בית קפה ומוצרי אוכל.

השף והראמן(ציום: יח"צ)

אבל האטקרציה הקולינרית של המקום היא "איצטדיון הראמן" - Ramen Stadium, קומה המוקדשת כולה למאכל הלאומי של היפנים – הראמן. פה תמצאו 8 מסעדות מכל חלקי המדינה. לכל אחת ההתמחות שלה.

הראמן הוא אחד המאכלים היחידים המאפשרים חופשיות בהכנה (בעוד שבמאכלים אחרים נשמרות שיטות הכנה קפדניות בנות מאות ואלפי שנים), וכך נוצר מאכל שיש לו כ"כ הרבה גרסאות, צירים, מרקמים וסוגי נודלס. אגב, ראמן ממוצע עולה כ-10 דולר, וזו מנה ענקית ומשביע שסוגרת פינה של צהריים. אפשר גם לבקש ריפיל של איטריות.

אוסקה | Osaka | 大阪

אחרי כמה ימים בפוקואקה עברתי לאוסקה, העיר השנייה בגודלה ביפן, השוכנת על גדות המפרץ הנושא את אותו שם. העיר התוססת נחשבת למעוז הפרוע של יפן, תושביה נחשבים לקצת "מחוספסים" עם קודים תרבותיים אחרים, קצת הרבה פחות מרובעים.

Namaba

זה השם הכולל שמסביב לתחנת נמבה, עם האיזור הכי מגניב לשופינג ומסעדות, ובתי כלבו גדולים ומעוצבים, חנויות מעצבים מקומיים לצד בינלאומיים. עם רדת החשכה המתחם הזה הופך למקום הכי מואר (כולל שלט הניאון של הרץ המפורסם וגלגל ענק עצום) בעולם, סוג של לונה פארק למבוגרים על גדות נהר Dōtonbori.

מומלץ ללכת לאיבוד ברחובות הקטנים הסמוכים לדוטונבורי, שבהם בניינים על גבי בניינים בעיצובים פסיכדליים משנות השבעים והשמונים, שבתוכם אלפי מסעדות וברים קטנים. בלילה הרחובות מתמלאים ביפנים שיכורים שאחרי יום העבודה הקפדני והרציני שלהם מוציאים מפלט באלכוהול, הרבה אלכוהול והמון קריוקי. זה כנראה המקום הכי מסעיר בחיי הלילה של העולם כולו. באחריות.

שינסקאי (משמעות השם: "עולם חדש") הוא הרובע הנוסטלגי של העיר, שעבר חידוש אחרי מלחמת העולם השניה. הרובע הזה מלא בפינות חמד נוסטלגיות מהאייטיז, כולל חנויות משחקי מחשב מקוריים מאז: סופר מריו, פאקמן ושות'.

הרובע הזה, שעוצב בהשראת פריז, כולל מגדל אייפל מואר קטן (Tsutenkaku Tower) הפך לסליזי, והוא גם מעוז אוכל הרחוב היפני. זה המקום לאכול בזול ממש את מנות הדגל של אוסקה: טאקוייאקי - כדורי תמנונים בבלילת פנקייק שמוגשים עם שבבי בוניטו (פלמידה אדומה) לצד מיונז יפני ורוטב אוקונומיאקי. אני ממש לא מתחייב שתאהבו את זה, אבל לנסות חייבים.

עוד מאכל חובה הוא קושי-קאטצו, מגוון שיפודים מטוגנים עם רוטב ממכר שמותר לטבול בו פעם אחת בלבד. הרוטב דליל מאוד, מלוח חמצמץ שהיפנים קוראים לו "ווסטה" כי הוא דומה לרוטב ווסטרשייר האנגלי, אבל הם מתקשים להגות את השם המלא.

היפנים ידועים בתרבותם הנוקשה, וגם בעניין הטבילה היחידה והם לא צוחקים - אם נתפסת טובל פעמיים את השיפוד תזרק החוצה מהמסעדה.

בהזדמנות זו ברצוני להודות לשותפים שלי למסע - חברת התיירות שמתמחה במזרח, פליי איסט, שעזרה לי להגיע ליפן וחברת התעופה קתאי פסיפיק אירוויז, שרק על המסע הקולינרי בין הלאונג'ים שלה אפשר לכתוב טור נפרד.