שותה ונוהג

בנימינה היא מקום עם כל הסקס אפיל של שנות ה־90 המאוחרות. 15:00 בצהריים וכולם סגרו למנוחת צהריים, מושג שפעם היה קדוש בארץ והיום הוא מגונה (אבל וואלה, הגיע הזמן לעשות לו קאמבק). בבתים הפרטיים רחבי החצרות יש יותר פלריגים של מפלגת העבודה מאשר בבית של איציק שמולי. התחושה היא של מין ישראל שמתגעגעת לעצמה. ככה שכשנכנסתי ליקבי תשבי — על הדרך בין בנימינה לזכרון יעקב — כבר הייתי מוכן לפגוש את ארץ ישראל העובדת, הבוצרת, העושה קפה על פינג׳אן ולא במקינטה. וזה ממש מה שקיבלתי. ואולי גם לא.

זה היה החלום שלי כילד(צילום: אלעד גרשגורן)

גולן תשבי, עוד מעט בן 50, הוא אחד הבעלים של הקומפלקס הקולינרי המרשים שנקרא יקבי תשבי, על מרכז המבקרים רחב הידיים שלו. טי־שירט בתוך הג׳ינס, ג׳ינג׳י עם שיזוף של אשכנזים שעובדים כל היום בשמש, ונינוחות כללית של בעל בית. הידיים שלו בכל תחום שנוכח במרכז המבקרים, מהיקב למסעדה חלבית, מהפוד טראק של הברביקיו לשוקולד, מהמאפייה למזקקת ברנדי. וכאילו זה לא מספיק, בעשור האחרון הוא מטפח — באותה התלהבות טוטאלית שבה הוא עושה את הכל — תחביב חדש: שיקום רכבי אספנות. לא שום דבר יוקרתי ונדיר, אלא הפועלים השחורים של ממלכת הרכב. ג׳יפים, מסחריות ישנות, טרקטורים. וגולת הכותרת האחרונה — כבאית.

גולן התחיל את הרומן שלו עם רכבים, בעיקר כאלה עם גישה לשטח, בגיל 15. הוא תמיד התעניין במכניקה שלהם ותמיד השתעשע ברעיון של לקחת רכב הרוס ולהחיות אותו. הוא עורך שיפוצים קוסמטיים לרכבים כל חייו.

"הג'יפ הראשון ששיפצתי היה Jeep CJ6 מודל 83", הוא מספר. "זה היה חלום שלי כילד, ג׳יפ פתוח. הוא היה שייך לרשות הטבע והגנים ואז למישהו מפרדס חנה. הוא היה במצב טוב מאוד בהשוואה לג׳יפים האחרים שעבדתי עליהם מאז, כי הוא היה יחסית קרוב ללידה. ב־1989 שיפצתי אותו אחרי שש שנים שבהן הספיק להישחק. זו בטח לא הייתה עבודה ברמת השיפוץ והידע שיש לי היום".

גולן התחיל את הרומן שלו עם רכבים בגיל 15(צילום: אלעד גרשגורן)

ה־CJ 3A — או כמו שקוראים לו פה, הוויליס (Willys Overland הוא שם הדגם הרשמי יותר) — הוא בן יקיר לו, דגם שיוצר לארבע שנים קצרות בין 1949 ל־1953. יוצרו קצת יותר מ־130 אלף דגמים כאלה אי פעם, וכשמסתכלים בדגם המשופץ קל לדמיין אותו דוהר בבאב אל וואד או מזיז אספקה אמריקאית בקוריאה. 

חוץ מאלה יש לו ברחבת החניה גם את הוויליס סטיישן וואגון — גרסה מוארכת של הוויליס שהייתה בשימוש משטרת ישראל וחברת החשמל בשנות ה־50 של המאה הקודמת, וגולן מכנה בחיבה "אוטו לחם" — ושלושה טרקטורים. כרגע בעבודה: כבאית. פאקינג כבאית מודל 1968.

תהליך כזה יכול לקחת גם שלוש שנים(צילום: אלעד גרשגורן)

איך זה עובד בעצם, לשפץ רכבים ישנים? לפי גולן, בערך ככה: "בהתחלה אתה רואה תמונה של רכב באינטרנט, ומתחיל לדגדג לך. אתה מרגיש שאתה רוצה כזה, ומתחיל להפוך ולחפש איפה בארץ יש אחד כזה. ברגע שמוצאים — הולכים וקונים. המצב המכני בכל מקרה לא משנה, מעלים אותו על הגרר ונוסעים. ואז מה שאתה צריך זה ידיים טובות וחוש טכני. בלי שני הדברים האלה, אתה תצטרך להיעזר כל הזמן במוסכניקים שיעשו כל מה שאפשר כדי לקלף אותך מהכסף".

אחר כך גולן נכנס לתהליך של שנה עד שלוש שנים — תלוי על כמה רכבים הוא עובד במקביל. הוא משיג חלקים, קונה ספר מכונאי (לא ספר רכב, כן? משהו אחר. לא מדובר פה באיך להחליף וישרים) ועושה את המכונאות והשלדה, והופ — יש לכם רכב פגז לשים עליו את הלוחית הזו של רכב האספנות.

זה מעניין לראות בן אדם שיודע לשחק את המשחק של היין — עם כל הדיבור על אצטיות ועל תהליכים בחבית ועל טנינים וטרואר — אבל שגם אוהב לשכב מתחת למכונית. כנראה העניין פה הוא ללכת עם התשוקות שלך עד הסוף, לא להגביל את עצמך להגדרות שבסופו של דבר הופכות להיות הכלא שלך. אולי מה שאפשר לקחת מכאן זה את מה שגולן אומר לי לפני שאני עולה על הרכבת דרומה: "התשוקה שלי היא להיות אובססיבי לכל דבר שאני עושה. זה משאיר אותי חד".

אין ברירה, אני צריך להזמין לך חלק מקורי מהחברה(צילום: אלעד גרשגורן)