כפר הדחלילים הוא זכר ליפן הנכחדת
יפן מצטמקת ומזדקנת: כמעט 30% מהיפנים הם בני 65 ומעלה, וכשהצעירים נודדים לטוקיו – הפריפריה מתרוקנת. בכפר נאגורו גרים עכשיו 27 אנשים – ו-270 דחלילים. הם קונים במכולת הנטושה ולומדים בביה"ס, שנסגר מזמן כי אין ילדים
בכפר הקטן נאגורו, בעומק ההרים במערב יפן, הרוח שורקת במורד הרחוב הנטוש, ובאופק אין נפש חיה. למרות זאת, הרחוב נראה עמוס: מאות דחלילים ובובות בגודל אדם של ממש מונחים ברחביו, ומספרם בערך פי עשרה ממספר התושבים. זהו מפעל של אישה אחת, המנסה להילחם בריקנות ובבדידות המורגשת בנאגורו, כמו בכפרים רבים אחרים ביפן שהצטמצמות האוכלוסייה פגעה בהם קשות.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
נאגורו שוכן כ-550 קילומטרים דרומית-מערבית לטוקיו, ובשנים האחרונות הוא נעשה ידוע כעמק הדחלילים והבובות, אחרי שתושבת הכפר צוקימי איאנו החלה להציב דחלילים ברחובות כדי להכניס קצת חיים לכפר המתרוקן. "רק 27 אנשים חיים בכפר הזה, אבל מספר הדחלילים גדול פי עשרה, משהו כמו 270", אומרת איאנו בת ה-69 בריאיון שנערך בביתה.
הכול החל לפני 16 שנה, כשאיאנו הכינה דחליל והלבישה אותו בבגדי אביה כדי למנוע מציפורים לאכול את הזרעים ששתלה בגינתה. "פועל שראה אותו בגינה חשב שזה באמת אבא שלי", היא נזכרת. "הוא אמר שלום, אבל זה היה דחליל".
מאז לא חדלה איאנו ליצור דחלילים בגודל אדם, עשויים ממקלות עץ, עיתונים הממלאים את גופם, סיבים גמישים המשמשים כעור וצמר סריגה לשיער. לאומנית המיומנת הזו נדרשים רק שלושה ימים כדי ליצור בובה אחת בגודל של אדם בוגר. וכיצד היא מכניסה חיים בדחלילים האלה? היא מורחת קצת צבע ורוד על השפתיים והלחיים בעזרת מברשת.
בבית הספר המקומי הציבה איאנו 12 בובות צבעוניות בגודל של ילדים, והושיבה אותן ליד השולחנות בכיתות, כאילו הם משתתפים בשיעור של ממש ושקועים בספריהם. בית הספר הזה נסגר כבר לפני שבע שנים, משום שלא נשאר את מי ללמד. "עכשיו כבר אין ילדים", אומרת איאנו, "האדם הצעיר ביותר כאן הוא בן 55".
חיים יותר אבל לא יולדים
במורד הרחוב, "משפחה" של דחלילים מתבטלת בחזיתה של חנות מכולת נטושה, ובובה לבושה כחקלאי זקן מביטה בסחורה המוצעת בלי שום כוונה של ממש לקנות אותה. ליד תחנת האוטובוס "מתאספים" כמה דחלילים, ו"אבא-דחליל" אחד גורר עגלה מלאה ב"ילדים".
נאגורו אמנם מעולם לא היה כפר הומה אדם, אבל איאנו עוד זוכרת שכשהייתה ילדה הוא היה מקום משגשג עם כ-300 תושבים ופועלים שעסקו ביערנות ובבניית סכרים. "בהדרגה אנשים עזבו, ועכשיו בודד כאן", היא אומרת. "הכנתי עוד דחלילים כי זכרתי את הימים שבהם הכפר היה תוסס".
המצוקה הזו אינה ייחודית לנאגורו, והיא מאפיינת יישובים בכל רחבי יפן, הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. המדינה מתמודדת עם הצטמצמות של האוכלוסייה, שיעור ילודה נמוך ותוחלת חיים ארוכה, והיא עומדת להפוך למדינה הראשונה בעולם המוגדרת כמדינה זקנה למדי – מדינה ש-28% מתושביה הם בני 65 ומעלה.
עוד על המשבר הדמוגרפי של יפן:
כשאף אחד לא רוצה את האפר של סבתא
בצעד היסטורי: יפן נפתחת לעובדים הזרים
הדו"ח האחרון של ממשלת יפן בנושא זה מלמד ש-27.7% מאוכלוסיית יפן, המונה 127 מיליון בני אדם, הם בני 65 ומעלה, כלומר אחד מכל ארבעה אנשים. ב-2050 צפוי השיעור הזה לעמוד כבר על 37.7%. מומחים מעריכים שכ-40% מ-1,700 הרשויות המקומיות ביפן הן כעת כאלה שמספר התושבים בהן פוחת.
תיירים במקום דיירים
טקומי פוג'ינמי, כלכלן במכון לחקר יפן, מסביר שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשתעשיית היערות והחקלאות היו המנועים הכלכליים המרכזיים, יפנים רבים גרו בכפרים כמו נאגורו, אבל בשנות ה-60 החלו צעירים לעזוב לטוקיו. "הכלכלה בטוקיו ובאזורי התעשייה הייתה אז בתנופה", הוא מסביר. "אלה היו המקומות היחידים שבהם אנשים יכלו להרוויח כסף, אז הרבה אנשים עברו אליהם".
ראש ממשלת יפן שינזו אבה הבטיח בשנים האחרונות להחיות את האזורים שנמצאים מחוץ לטוקיו על-ידי הזרמת עשרות מיליארדי ין אליהם, אבל לדברי פוג'ינמי אין די בזה כדי לעצור את הנהירה של צעירים מהכפרים והעיירות שבהם נולדו אל טוקיו, שם הם מבקשים למצוא עבודה.
"כדי להילחם בהצטמצמות האוכלוסייה אנחנו צריכים שאנשים יעברו לאזורים שהאוכלוסייה בהם מידלדלת, אבל להגדיל בחזרה את האוכלוסייה זו משימה קשה ביותר. במקום זה חשוב להגדיל את ההכנסות ולשפר את תנאי העבודה של הצעירים בפריפריה".
פוג'ינמי מסביר למשל שבפריפריה נוטים עובדי חברות לקבל ימי חופש מעטים יותר מאלה שמקבלים עובדים בטוקיו. "אנחנו צריכים ליצור קהילות שבהן צעירים יוכלו לפרנס את עצמם בטווח הארוך. לא מספיק רק לסבסד אותם כדי שיעברו למקומות האלה".
לפי שעה אין עדויות לחזרה של תושבים לכפר נאגורו, אבל הדחלילים של איאנו לפחות מושכים תיירים מרחבי העולם, למשל מצרפת ומארה"ב. "לפני שהתחלתי להכין דחלילים אף אחד לא עצר כאן", היא אומרת. "עכשיו הרבה אנשים באים לבקר. אני מקווה שנאגורו יחזור להיות תוסס ושהרבה תיירים יבואו לכאן. אני לא יודעת איך הכפר ייראה בעוד 10 או 20 שנה, אבל אני אמשיך להכין בובות".
לפנייה לכתב/ת 
