והגדת לבנך: סופרים מגלים מה לימדו אותם ההורים

אמא של אגי משעול לימדה אותה שזה מה יש 

מסיבה בלתי ברורה אני נרתעת משירים שמתחילים במשפטים כמו, "אבי תמיד אמר לי" או "אמי הייתה אומרת". אולי כי הם נשמעים כמו התחלה של וידוי במערבון, ואולי כי אני עצמי אינני יכולה באמת להיזכר במשפטים שהורישו לי הוריי שהם צידה לדרך, או אמרות לפיד המועבר מדור לדור בבחינת 'והגדת לבניך'. לא מזמן סיפרה לי עליקה, אשתו המקסימה של חיים גורי, כי משפטים שהיה אומר זורמים במחזור הדם של בני המשפחה, כמו שורות של שיר שמוצאות בכל פעם מחדש את מקומן המפתיע, בסיטואציות אחרות לגמרי מהמקור.

אמא שלי, שהייתה ניצולת שואה, נהגה להנהן לאט, ובהרמת גבות קלה לפלוט "ככה זה", מבלי להוסיף דבר. לכאורה אמירה סתמית, יש יאמרו תבוסתנית, פסיבית, אמירה שמקבלת את הדין, כשלא תמיד ברור מהו ה"זה" שהוא ככה. משפט שהיום התגלגל ל"זה מה יש", או בגרסתו האנגלית, It is What it is, שאיזה ניחוח זן בודהיסטי עולה ממנו, כמו הוראות במדיטציה: לא להיבלע בתוך הדברים, לא להילכד, להתייחס למחשבות ולרגשות הנולדים בנו כאילו היו עננים חולפים שיש לברך אותם בבואם ובצאתם, בלי לנפח את המציאות מעבר למה שהיא, לא פחות ולא יותר. האם הייתה אמי חכמת זן בלי שידעה זאת? זה לא שרצתה במודע להנחיל לי גישה כזאת, אבל לא פעם אני מוצאת את עצמי מרימה קלות את הגבות ואומרת לילדיי או לחברותיי, "ככה זה", באותה אינטונציה ממש שפירושה לראות, לא למהר ולדלג על זה למעשים ופתרונות.

אבא שלי אהב יותר לצטט פתגמים ששמע או קרא. אחד מהם היה, "כשיש לך ביד פטיש, כל דבר נראה לך מסמר". משפט נפלא מאוד, היפוכו הגמור של ה"ככה זה" שירשתי מאמי. כי מי שיש לו ביד פטיש, נלכד ושבוי כבר בזווית ראייה אחת ויחידה שדרכה הוא רואה את פני הדברים בלי לראות את התמונה כולה. כשהייתי בהיריון ראיתי רק נשים דוחפות עגלות. כל אחד והפטיש שבידו. גם מבקרי ספרות, לפעמים, כשיש להם תיאוריה, צובעים את כל הספרות בצבעה.

את העצות שלו מקבל אהרן שבתאי מהשירה

במיוחד בתקופתנו, שבה כל אחד מייחצן את עצמו ונפוצות סדנאות הכתיבה, מעטים יודעים שהעיקר בשירה הוא ה"והגדת לבנך". מילים יפות ודימויים לוקחים את הלב לרגע, ולמחרת מתמסמסים ונשכחים. האמירה, ההיגד המחייב, מה שהקדמונים כינו "לוגוס", הוא מה שנשמר בזיכרון, ואקטואלי תמיד. ב'אודה הפיתית השישית' מתאר פינדרוס איך אנטילוכוס חש בקרב לעזרת נסטור אביו, מציל אותו ונהרג. ואז הוא מוסיף: "ועל המעשה המדהים/ צעירי אותו דור הוקירוהו/ כמצטיין מכל ביחסו להורים". זה שייך לעניין גם משום שנסטור הזקן הוא מי שמגלם ב'איליאדה' את "והגדת לבנך", שהוא הגרעין ומקור הסמכות של השירה. בשיר ה־23, כשנערכות התחרויות האתלטיות לזכר פטרוקלוס, נסטור ניגש אל בנו (שעדיין חי) ומייעץ לו "עצה מועילה" בנוגע לנהיגה זהירה במרכבה. הייתי מסכם ואומר שבשירה, חומרי הרגש והניסיון תמיד אמורים לחתור לאמירה - או במפורש, כמו בשיר של ביאליק ובשורות המסיימות בסונטות של שייקספיר, או בהמחשה, כמו בהייקו של באשו.

ינסה כל אחד לזכור דברים ששמע מהורה או מחבר. דברים כאלה, שמלווים אותך כל החיים, הם בעצם פואטיקה. אמי, מאשה, הייתה שבה ואומרת: "תאכל עם לחם". ולעיתים מנמקת: "אתה בן פועלים". הייתי אומר שכל השירים שכתבתי הם וריאציות של "תאכל עם לחם". אני מתאמץ לזכור מה היה אומר אבי, וצף בי רק משפט אחד, אירוני, שהיה נאמר בחנות זו או אחרת ביחס למוכר: "זה סוחר!" והכוונה: אל תהיה פתי. הוא הקנה לי בכך את עקרון המציאות. אשתי המנוחה אמרה לי פעם, זה היה בערב, בניו־יורק, כשנחפזתי לחצות כביש לפני שהרמזור מתחלף: "לא מתאים לך למהר ככה, בבהילות. תהיה גאה בעצמך!" התובנה הפשוטה הזאת טילטלה והפתיעה אותי, ואיני שוכח אותה. מחברי שהיה לי כאח, משה גרשוני, למדתי את הכלל: "אני מעדיף להתחרט על מה שעשיתי, מאשר להתחרט על מה שלא עשיתי". זה כלל חשוב לכל אדם ולמי שעוסק באמנות, בפרט בתקופה של מצנזרים ומלשינים. ומדבריה של חברתי האהובה, דגנית, אני שומר בזיכרוני את, "אל תצטער, תשמח, ממילא הכל אבוד".

כמו אבא שלו, גם דרור משעני רוצה לדבר מעט ולעשות הרבה

את ליל הסדר האחרון של אבי עשינו בבית החולים איכילוב בתל־אביב, מחלקת לב וריאות. אמא שלי הביאה אוכל מהבית, סידרנו כיסאות סביב המיטה שלו, וניסינו לחגוג. מעט אנשים היו בבית החולים בערב החג והיה שקט. רק הילדים שלי, אולי מפני שהיו קטנים מכדי להבין שאלה ימיו האחרונים ואולי דווקא מפני שהבינו וניסו לשמח אותו ואותנו, היו קולניים. את ההגדה לא קראנו. אבא היה עייף ורצינו לגמור את הסדר מהר - וממילא הוא לא היה אדם של "והגדת לבנך".

בניגוד לציווי ההגדה לבנים בפסח, בדרך כלל מבקשת המשנה מאבות לא להרבות במילים, אלא להורות בדרך המעשה: "שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". והמעשה, לא המילים, היה דרכו של אבי להורות. בגיל 17, ביום שבו קיבלתי רישיון נהיגה, לקחתי את המכונית לסיבוב ראשון ונכנסתי בעמוד. אבא הגיע לחלץ אותי. אני זוכר שחזרתי ואמרתי לו, "אני בחיים יותר לא נכנס למכונית" (מילים ריקות), ואותו מסמן לי בלי מילים להתיישב במושב הנהג ולהמשיך לנסוע. וזה זיכרון משנה לאחר מכן: בכל יום ראשון בבוקר הוא מסיע אותי לנקודת האיסוף לצבא; לאורך כל הנסיעה אני אומר לו, "הלוואי שנעשה תאונה ונתרסק וככה לא נגיע", ואבי לא עונה לי, אבל השקט שלו מבטיח לי שלא נתרסק, לא עכשיו ולא בכלל.

מאז מותו, כמה ימים אחרי אותו פסח, נמצאת ליד שולחן הכתיבה שלי תמונה קטנה בשחור־לבן. אני בן שנתיים או שלוש, הולך ליד אבי, שמבוגר ממני ב־30 שנה בדיוק. אנחנו יורדים במדרגות במקום שאני לא מזהה, מאחורינו צמרות עצים צפופות שמסתירות את השמיים. אני מדבר ומדבר ("נואם"), אבי מקשיב. לא תמונת "והגדת לבנך" - יותר תמונת "הבן מנפח לאב את הראש". היא נמצאת ליד שולחן הכתיבה לא כדי להזכיר לי את אבי, אין בכך צורך, אלא כדי להזכיר לי ש"יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים" הוא כלל חשוב לא רק ביחסים בין אבות וילדים, אלא גם בספרות.

אמא של חיים באר לימדה אותו איך למות 

בשנה שבה הייתה אמא אמורה לחגוג את יום הולדתה ה־70, התחילו לפקוד אותה כאבי ראש עקשניים שאובחנו על ידי רופאת המשפחה כמיגרנה על רקע נפשי - חרדה מפני הזִקנה והמוות המתבטאת במיחושים פיזיים. רק כעבור חודשים אחדים, לאחר שהכאבים נעשו בלתי נסבלים וראייתה הלכה וניטשטשה, אובחנה הסיבה האמיתית לכאבים - גידול שהלך והתפתח בקרום המוח.

"כשמגיעה שעתה של הנשמה לרדת אל העולם, היא עוברת דרך המלאך הקוצב לבני האדם את שנותיהם", סיפרה לנו אמא כשחזרה מבילינסון לאחר שהרופאים הבטיחו שמדובר בסך הכל במנינגיומה, גידול שפיר שהורחק כולו, ושעל אף שהם נאלצים לעקור את אחת מעיניה ולסלק חלק מעצם הגולגולת, אין ספק שתחיה עוד כמה שנים טובות ואפילו תזכה להשתתף בבת־המצווה של נכדתה.

"לפני 70 שנה, רגע לפני שהצניחו אותי למטה, המלאך ההוא שם לי בתרמיל 70 תפוחים, תפוח כנגד כל שנת חיים המיועדת לי. 'למה רק 70?' תהיתי וביקשתי שיוסיף לי עוד כמה תפוחים. ואז", צחקה אמא וקולה נסדק, "הוא אמר שזאת בכלל לא בעיה, ותוך כדי כך התכופף אל מתחת לדלפק, אסף משם כמה תפוחים רקובים והוסיף לאלה שכבר היו בתרמיל שלי".

אחרי שנה וחצי נסבלות פחות או יותר התבדו תקוותיהם של הרופאים. הגידול נתגלה כממאיר ואמא יצאה ונכנסה בבילינסון לצורך הקרנות וטיפולים כימותרפיים. צילו של המוות הלך והתקצר.

יום אחד, כשישבתי לצידה במסדרון, ממתין לתוצאות הבדיקה כדי לדעת אם תוכל לקבל סוף־סוף את העירוי, לא הצלחתי לכלוא אנחה שהתפרצה מתוכי. "קשה לך?" שאלה אמא, שישבה מכונסת בתוך עצמה בשקט מוחלט, ומבלי להמתין לתשובה, אמרה, "כל החיים לימדתי אותך איך צריך לחיות. איך עולים על כיסא, כך שהמשענת שלו תהיה מכוונת תמיד קדימה כדי שלא תיתקל בה בירידה; איך מציתים גפרור, כך שתשפשף אותו תמיד כלפי חוץ, כדי שגץ סורר לא ייתפס חלילה בסוודר שלך. ועכשיו", הציצה אמא בגבר קירח שאימה ניבטה מפני הגוויל הצהבהבים שלו כשיצא מחדר הטיפולים ממרר בבכי, "עכשיו אני מלמדת אותך איך נכון למות".

אבא של יוכי ברנדס הזכיר לה לסמוך על אלוהים 

בית הכנסת של סבי האדמו"ר נשרף במהלך ההפגזות הגרמניות על פולין בספטמבר 1939. מכל בתי התפילות הגדולים בשדליץ, דווקא בית הכנסת הקטן שלו ספג פגיעה ישירה. למחרת ראש השנה הגרמנים נכנסו לעיר, נטלו את סבי לעבודת כפייה, ומכל הגברים היהודים שכינסו בכיכר השוק גזזו דווקא את זקנו.

לאחר יום כיפור מומש הסכם חלוקת פולין ושדליץ נפלה בחלקם של הרוסים. היהודים צהלו ושמחו. אבל בערב שמחת תורה הרוסים עזבו את שדליץ והודיעו שהגרמנים עומדים לחזור. גיטלה, הבת הבכורה במשפחה, התפרצה לחדרו של סבי ואמרה לו שחייבים לברוח. סבי לא ידע את נפשו. אי־אפשר לקום וללכת ולהשאיר הכל מאחור. אולם גיטלה בכתה והתחננה וצעקה שממילא כבר אין להם פה בית כנסת.

הם עזבו את שדליץ בו ביום. השנים הבאות עברו עליהם בייסורים כבדים מנשוא. הדרך לרוסיה. מחנה העבודה בסיביר. הנדודים בדרום ברית־המועצות. כל תקופה הייתה קשה מקודמתה. הילדים קפאו מקור. קדחו מחום. נטרפו ברעב. חלו במחלות שכמעט הביאו למותם. וכל הזמן הזה ביכו את רוע מזלם. אם בית הכנסת לא היה נשרף, ואם הגרמנים לא היו מתעללים דווקא באביהם, גיטלה לא הייתה מצליחה לשכנע אותו לעזוב.

האמת הבלתי נתפשת התבררה להם רק לאחר המלחמה. כל שכניהם נרצחו. מתוך עשרות אלפי היהודים שחיו בעיר, שרדו רק הבודדים שברחו.

אבא שלי מיעט לדבר איתנו על השואה, אבל בכל עת קשה הוא היה מצטט את דברי אלוהים למשה רבנו, "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ", ואומר לנו: כשאנחנו נמצאים בהווה מר ומביטים לפנים, אל העתיד, אנחנו לא מרגישים את נוכחותו של אלוהים בחיינו. וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. הייאוש סוגר עלינו. אין תקווה. אבל כשאנחנו מביטים אחורנית, אל העבר, ובוחנים את חיינו מפרספקטיבה של זמן, פעמים רבות אנחנו מבינים שאלוהים היה איתנו גם בתקופות הקשות.

וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי. אבא שלי ומשפחתו ניצלו בזכות שריפת בית הכנסת ובזכות ההתעללות בסבי. האירועים הכי חסרי מזל בהווה עשויים להתגלות ברבות השנים כאירועים הכי מלאי מזל של חיינו. הפסוק של אבא שלי מלווה אותי כל חיי. כשאני מיוסרת ומיואשת ולא רואה מוצא, אני משננת את מילותיו: וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

אבא של ירמי פינקוס חינך אותו לתת כבוד לנעליים

"אם רוצים לדעת מי הבנאדם, מספיק להסתכל לו על הנעליים'', אמר לי אבא ונעץ עיניים קפדניות בכפות רגליי, ''ישר רואים אם הוא מכבד את עצמו או לא''. לנעליים הייתה לי חולשה; יכולתי לבזבז בלי שום בעיה משכורת חודשית של תיכוניסט - עבדתי אז בבית מלאכה לייצור גמדי מרציפן - על כל שיגיון שניצנץ אליי מחלונות הראווה של רחוב דיזנגוף, מנעליים שטוחות בגזרת ברווז ועד נעלי אוקספורד מודפסות בדוגמת תלתלי אבק. דא עקא, שלתשוקתי העזה למנעלים נלוותה אדישות גמורה לשימורם. לא מצאתי סיבה לשנות את הרגלי זה כשהתגייסתי לצבא, ואפילו ראיתי בנעליים לא מצוחצחות איזה אינדיווידואליזם מבורך. אבא לא יכול היה לסבול את המחשבה שהחייל הראשון שלו יסתובב כמו איזה פדאיון, ומכיוון שקם לעבודה בחמש בבוקר נהג, מדי יום ראשון, למרוח בחשאי את נעליי במשחה שמנונית ולהבריקן היטב עוד לפני שהתעוררתי.

השנים עברו. הדעות שהחזקתי בהן לגבי האדם והאופנה השתנו. המשכתי אמנם להתפעל מנעליים יקרות מדי, אבל נאלצתי להודות שאבי צדק בכל הנוגע לתחזוקת אותן קתדרלות זעירות של גפה וסוליה. הפכתי למצחצח אדוק בפני עצמי, ובפוסעי ברחובות הייתי מגניב אל נעליי מבט של קורת רוח שהשתקף בחרטומיהן המבהיקים. פה הולך בנאדם שמכבד את עצמו, אמרתי לעצמי.

יום אחד טסתי עם חברתי ר' לכינוס של ציירי קומיקס בברלין. לקחנו לנו דירונת ברובע הבווארי, שני חדרי שינה, מטבח קטנטן ועציצים ששיוועו לקצת שמש. בבוקר הראשון התעוררתי מוקדם, קפצתי לקנות משהו לארוחת בוקר והכנתי קנקן קפה חריף. פתאום הבחנתי בפינה בנעליה המושלכות של ר', חבוטות ומעוררות חמלה. פניתי אל המזוודה שלי, שלפתי את המברשת והמשחה שאני נושא איתי תמיד וניגשתי לעבודה.

''בוקר טוב'', אמרה ר', ''יש קפה גם בשבילי?''

''יש אפילו לחמניות טריות'', עניתי.

היא נכנסה למטבח בעפעפיים כבדים משינה, מזגה לה קפה, פנתה לאחור ואז הבחינה בנעליים שנחו ליד המקרר, שחורות כמו שני עורבים רטובים.

''מה זה?'' הזדעפה.

''עשיתי לך הפתעה''.

''תגיד, התחרפנת?''

היא חטפה את הנעליים, תפסה איזה סמרטוט, שיפשפה את המשחה מעליהן, גירדה קצת סיד מפינת הקיר ומרחה אותן באצבעה ועוד כהנה וכהנה. אחרי שהחזירה אותן למצבן הקודם ונרגעה, על קפה ולחמנייה, הודתה שהיא מתפלאת קצת ואפילו נפגעת שלא שמתי לב עד היום שכל הסגנון שלה מבוסס על חיבור נונשלנטי בין תפירה עילית לנעליים מאובקות.

ההורים של עודד כרמלי קראו לו אסטרונאוט. אז הוא המשיך לרחף

לא רציתי להיות משורר. רציתי להיות אסטרונאוט. אם לומר את האמת, כל העניין שלי בספרות אינו אלא כסות מכובדת־לכאורה לרצון החולני, הברברי שלי, לצאת לחלל. ולא שהבטתי בכוכבים בעיני ילד כלות. לא. הרבה לפני שהפנמתי שיש יקום עצום מחוץ לפנימיותי, שמעתי את ההורים משתמשים במילה "אסטרונאוט" כקללה. כששכחתי מחברת, כשלא התעניינתי בברברת המייגעת של היומיום, הפכתי ל"אסטרו". שם הגנאי הפך לציווי קיומי: לשכוח את המחברת, לשכוח מהקשקשת, להיות אסטרונאוט. אבל כדי להיות אסטרונאוט צריך להיות טייס קרב, וכדי להיות טייס קרב צריך להיות בכושר, להיראות כמו הילדים ששיחקו כדורגל, ואני לא נראיתי כמו הילדים ההם. אינני יודע מה פה סיבה ומה מסובב: אם לא שיחקתי כדורגל כי לא נראיתי כמו הילדים ששיחקו כדורגל, או שלא נראיתי כמו הילדים ששיחקו כדורגל כי לא שיחקתי כדורגל. ועדיין. עדיין יכולתי לשנות את גורלי. אם בגיל 17 או 18 הייתי שם לעצמי למטרה לצאת לקורס טיס, אולי היום הייתי אסטרונאוט. זה נשמע מופרך כל כך, ועם זאת, אני יכול בקלות אינסופית, בטבעיות גמורה, לדמיין את עצמי מתאמן לקראת המיונים בלילות הקיץ החמים. אבל לא יצאתי לרוץ. ישבתי לכתוב. אז חשבתי להיות פיזיקאי. פיזיקאים לא צריכים לשחק כדורגל, הם חוקרים את היקום במחשבה. אבל בשביל להיות פיזיקאי צריך להיות טוב במתמטיקה, ואני לא הייתי טוב במתמטיקה. או כך לפחות אמרו לי.

אולי מיהרתי להרים ידיים. אולי אם היה לי מורה אחר. אף פעם אין מספיק חיים כדי לברר את העניינים האלה. ואני, במקום לברר אותם, המשכתי לברור שירים. וככל שכתבתי יותר, כך יותר ויותר הייתי ה"אסטרו", האדם שלא איתנו. אז חשבתי שאני לפחות בכיוון הנכון, כלומר החוצה. וככל שהעמקתי בכתיבה כך התנתקתי מהעולם, עד שלא ראיתי סביבי אנשים וחשבתי שהנה - אני בחלל החיצון. אבל ההורים שלי צדקו ככלות הכל: אני לא אסטרונאוט. אני סתם מרחף.

אמא של ענת עינהר גילתה לה את חדוות חיי הלילה

גיליתי את חדוות הלילה בשלהי התיכון. פתאום התחוור לי שיום שלם מסתתר בתוך לילה, רק שכל מה שיומי נראה אז אחרת - תהומי, טובעני, ספוג מסתורין, חורש סודות. תל־אביב גילמה את הטריטוריה הלילית במלואה, מפני שפתח־תקווה - עיר מגוריי - כמו נכנעה ללילה והסתגרה מפניו, ואילו תל־אביב זימנה אותו בעשן וחשמל נראים למרחוק ובישלה אותו בחשכתם של כל מיני מרתפים. אולי היה משהו מאובדן הדרך בהתמסרות הנפש ההיא ללילה ולצמצום השינה, לכדי מיעוט הכרחי. עובדה שכמה וכמה הורים ניסו להדביר את המחלה הלילית שפקדה את ילדיהם בכל מיני איומים ועונשים. אבל אמא שלי אהדה אותה מהרגע הראשון. "למה לא?" היא אמרה בחיוך מבין עניין, "אלה ימי פומפיי האחרונים". זה היה עידוד רך, ובעצם ציווי. הבנתי בחושים עמומים של בת־עשרה שיש להפקרות הזאת צידוק עליון, שעוד יתברר לי כשיתומו הימים השמחים.

אמא שלי הכירה על בשרה את הצורך לחגוג עד הקץ. בשנת 1945, כשהייתה בת שמונה וחצי, אביה חזר הביתה אחרי ארבע שנים בשבי הגרמני, ובן רגע הוטלה עליה משמעת קפדנית. היא פרעה אותה מיד בתום השירות הצבאי, הפליגה לאנגליה בסוף שנות ה־50 לחופשה ונשארה שם כמעט עשור. היא למדה אופנה בלונדון, יצאה עם סטודנטים לאמנות ועם הודים משכילים, לבושה בשמלות מרהיבות מעשה ידיה, ובסופו של דבר פגשה את אבי ב'מרקס אנד ספנסר'. פעם שאלתי אותה לאיזו תקופה בחייה הייתה רוצה לחזור, ואולי בסתר ליבי האנוכי ציפיתי לימים שנכחתי בהם. אבל היא ענתה בלי היסוס שלשם, לאנגליה, היא הכי מתגעגעת.

אצלי נגמרו בינתיים הימים הפרועים של סוף הלימודים, אבל גם אחר כך, כשהייתי מגיעה מהצבא בסופי השבוע ומיד חוזרת למנהגי הלילה המגונים, גם אז היה במבטה של אמי אותו ציווי שקט. די מהר הבנתי שכל עת בחיים מתקתקת את קצה, וניתן להחיל עליה את צו ההוללות הקדום. במין אורח פלא שרק הורים כל־יכולים יכולים להנחיל לילדיהם, אותה פומפיי של אמי חרבה וקמה לתחייה במחזוריות מתמדת בלילות חיי. בכל תקומה היא לובשת צורות חדשות, אף שהאדרת שלה עשויה תמיד מהאריג השחור של הלילה. אני מאמינה שאמא שלי היא שגוזרת ותופרת אותה בכל פעם מחדש.

שהרה בלאו היא דור שלישי לאגרנות כפייתית

כל המשפחות דומות זו לזו, אך משפחות אגרניות־כפייתיות, כל אחת אוגרת חפצים בדרכה.

האגרנות עוברת במשפחתו של אבי. האגדה מספרת, שלאחר מותה של קרובת משפחה רחוקה נזקקו לשלוש מכולות ענק כדי לרוקן את תכולת דירתה. גם אבי אוגר חפצים ביסודיות. מילות הקרב הן, "אני צריך את זה". אמי, בכוחותיה הדלים, מנהלת קרבות מאסף: "מה עושה פה הטוסטר הישן?" היא שואלת בייאוש, ואבי יורה, "אני צריך את זה", "והמאוורר השבור?" "אני צריך את זה". הוא כמובן צריך גם את האגרטל שהתנפץ והודבק מחדש, ואת הבטריות הישנות. הכל הוא צריך.

ואני? תודה ששאלתם. גם אני צריכה את זה, ואת זה. וגם את זה. שמלות שלעולם לא יעלו עליי, קלטות וידיאו מעלות עובש, מחברות ישנות, מכחולים מיובשים, את הכל אני צריכה.

העולם הולך ומתרוקן, הולך ומתייעל, זורק הכל מהבית. אנשים אוספים תמונות באינסטגרם וממוריז בפייסבוק, והחפצים הופכים מיותרים. מצד שני, אסור לשכוח שהתמונות תמיד יהיו מפולטרות ומפוטשות, קפואות בזמן, בעוד החפצים ימשיכו לחיות ולהתבגר יחד איתך, יהפכו לחלק ממך, חלק שגם אותו את צריכה כמובן.

מה המנגנון שעומד מאחורי האגירה הזאת? אין לדעת, זה מן הסתם קשור איכשהו בחרדה מפני המוות המתקרב, שהרי בבסיס כל התנהגות כפייתית עומדת החרדה מהמוות. אבל איך מארז טושים ללא פקקים קשור לחרדת המוות הזו? לא ברור, אבל אוי ואבוי למי שיזיז אותו מהשולחן שלי.

זהו, נכנעתי, אני שהרה, דור שלישי לאגרנים כפייתיים, ואני משוכנעת שאבא שלי ישמח לדעת שלפני שבועיים, כשביקרתי את אחד מאחייניי הקטנים, ראיתי שהוא מחזיק בידיו שאריות מתחפושת הפורים שלו. כששאלתי למה הוא לא זורק אותה, לא הופתעתי כלל שענה לי בעיניים נוצצות, "אני צריך את זה".

אבא של תהילה חכימי הוריש לה את חדוות הביורוקרטיה

לפני כמה שבועות פיטפטתי עם אבי בטלפון, התקשרתי אליו אחרי שדיברתי עם קרן הפנסיה, דיברנו על טפסים. לרוב האנשים השיחה הזאת יכולה להישמע משעממת להחריד, שיחה מהסוג שדוחים עד אין קץ, אבל אם יש דבר אחד שלימד אותי אבי, והוא משרת אותי מאז שעמדתי על דעתי, או לפחות מאז שאני חיה על עובר שבי, הוא היכולת לקרוא ולמלא מסמכים ביורוקרטיים מבלי לפזול או למות מרוב צער, להפך, באיזה אופן משונה למצוא בפעולה הזאת איזו חדווה, תענוג ביורוקרטי נסתר.

אני ואבא שלי, אהרן, או בשמו המלא: חכימי אהרן רואה חשבון, נפגשים לפעמים אחרי העבודה, צועדים על הים בשביל הכושר. בהליכות אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, כדי לא לריב. אנחנו מדברים על האחיינית שלי, או על הספר האחרון שקראנו, אבל בעיקר, אנחנו מדברים על העבודה. אבא מספר לי על ההרפתקות הביורוקרטיות שלו, בביטוח לאומי, במס הכנסה ובמס שבח. עניינים של לקוחות, בלי להזכיר שמות ומספרי ח"פ. מבין הסיפורים, החביב עליי הוא סיפור הפקס: אבא טורטר באחד ממגדלי המיסים, הלוך ושוב, מקומה ראשונה אל קומה שלישית, והנה הקומה נעולה, הוא זימזם בפעמון, ואין עונה.

הוא יורד בחזרה אל הקומה הראשונה במדרגות ושוב במעלית וחוזר חלילה, הפקידה אומרת לו הנה, אני מתקשרת אל הפקידה למעלה, עכשיו היא תפתח. וכך הלוך ושוב עד שלבסוף הגיע, אל הקומה הנחוצה, אל הפקידה הנכונה, אל הגאולה? ישב אצלה, דיברו בעניין שלשמו עולה ויורד היה במגדל כבר כמה שעות, עד שאמרה לו, אני צריכה אישור מהמנהלת, אתה לא יכול להישאר כאן, אסור לי להשאיר אותך לבדך. יצא בעקבותיה, חצו את המסדרון, עד שעצרה ליד מכשיר פקס ולידו מדפסת ושם הכיסא - אמרה לו, שב כאן והלכה. ישב וחיכה, עד שתשוב הפקידה, רק מה, בינתיים יצאה פקידה אחרת מאחד החדרים ונחרדה למראהו ישוב ליד הפקס. למה אתה יושב פה??? צווחה, מי שם אותך ליד הפקס???

"את מבינה - כאילו הבנאדם רוצח, שמת אותו בזירת הרצח עם סכין ביד, כאילו מה, עכשיו לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כי לא לשבת ליד הפקס זה אומר לעמוד"; כך סיכם אבא את הסיפור באוזניי. ובמחשבה שנייה, אולי השיעור החשוב היה זה שמעבר לטפסים או למיסים, השיעור הוא זה של חדוות הסיפור, והאפשרות למצוא אותו גם במקומות הכי משעממים ולא צפויים, בין מכשיר פקס למכונת הצילום.