הבטתי במראה וכבר לא שנאתי את עצמי
אני זוכרת את עצמי מתבוננת במראה ונגעלת ממה שאני רואה. אלא שבאותו רגע מכונן הבנתי שאני לא מסיטה יותר את המבט. עברתי דרך הגועל, בתוך הדחייה ותחושת הרפש במשך דקות ארוכות עד שהצלחתי לראות, לדמיין ולהתחיל לבנות לעצמי דימוי עצמי אחר. קלטתי איך אני מתוכנתת לראות את הפגמים שלי, והבנתי שעד היום פשוט הסתכלתי לא נכון במראה
אחד הדברים שהכי הפחידו אותי פעם היה לצאת לחופשת "הכול כלול". רק המחשבה למצוא את עצמי מול בופה שופע מאכלים הייתה יכולה למוטט אותי. ברור לי שהייתי נעמדת נוטפת ריר, ומתאפקת שלא לטרוף את הכול. הסיפור שלי עם אוכל הולך אותי מאז הילדות. כבר בתור ילדה קטנה אני זוכרת שהתביישתי ללבוש בגד ים. לא היה לי נוח בתוכי, מבפנים ומבחוץ. בגיל 12 כבר מצאתי את עצמי בקבוצות הרזיה לצד אנשים מבוגרים ממני בשני עשורים, שמחאו לי כפיים על כל 200 גרם של ירידה במשקל. בגיל 14 הייתי אחרי סדרת פגישות עם דיאטנית קלינית, כל שנה עם דיאטה “מנצחת" אחרת, יורדת ועולה במשקל כמו נדנדה, אך שום דבר לא באמת השתנה מבחינת התחושה.
5 דברים שלא סבלתי באשתי והיום אני מודה לה עליהם
אחד הקשיים הכי גדולים בהתמודדות שלי עם אוכל היה לדעת לשים לעצמי את הגבול. ברמה הלוגית ידעתי שלביס הבא יהיה את אותו הטעם כמו לביס הקודם, אבל זה לא היה בשליטתי. הייתי אוכלת הרבה מעבר למה שיכולתי להכיל, הרבה מעבר למידה הנחוצה לי באמת, מה שכמובן יצר מעגל קסמים כואב של אכילה לא מרוסנת, תחושת בושה ודחייה עצמית. את הרצף הזה הצלחתי לשבור רק כשהעמקתי בדרך החדשה שנפתחה בפניי. לעולם לא אשכח את הרגע המכונן שבו קלטתי שהגוף שלי הוא לא באמת גוף. הרגע בו הבנתי שמדובר בהולוגרמה, השתקפות של סך הדימוי העצמי שלי אשר מוקרנת כבבואה על המראה. כשהבנתי את הגילוי המעורר הזה, משהו בי החל להשתנות. והמשקל? למי אכפת ממנו? זרקתי אותו עוד באותו היום.
הכול מתחיל באהבה עצמית
אם אתם מתבוננים בדמותכם במראה ולא לגמרי אוהבים את מה שניבט ממנה, אני רוצה להציע לכם הצעה: אולי במקום לנסות לשנות את הגוף או להחליף מראה, פשוט תחליטו לרגע לשנות את הדרך שבה אתם מתבוננים על עצמכם? אני זוכרת את עצמי מתבוננת במראה ונגעלת ממה שאני רואה. כן, עד כדי כך! אלא שבאותו רגע מכונן הבנתי שאני לא מסיטה יותר את המבט אלא עומדת נכוחה עד שאצליח לייצר לעצמי "פנטום" אחר. ברגע הראשון ראיתי גועל, אבל לא זזתי ורק המשכתי להתבונן. עברתי דרך הגועל, בתוך הדחייה ותחושת הרפש, ולא הסטתי את המבט.
דקות ארוכות עברו עד שהצלחתי לראות, לדמיין ולהתחיל לבנות לעצמי דימוי עצמי אחר. קלטתי איך אני מתוכנתת לראות את הפגמים שלי, והבנתי שעד היום פשוט הסתכלתי לא נכון במראה, והמוח שלי בנה את הפנטום בצורה מעוותת. מאותו רגע שיניתי את נקודת ההתבוננות שלי. המשכתי להתבונן במראה, וממש אימנתי את עצמי להתמקד בחלקים היפים שלי, אלו שכלל לא השתקפו אליי במבט הראשון וגם לא בשני. אט-אט, התחלתי ליצור ולהתחבר לדימוי החדש, והרגשתי איך אני מתמלאת חמלה לחלקים הטובים שבי. אהבה שטפה אותי ואפשרה לי לראות את עצמי בפילטר פוקסיה מנצנץ. וזהו, התפישה העצמית שלי עברה מהפך, וגם הגוף לא אכזב. ככל שהבעתי כלפיו אהבה, כך הוא מצדו עשה הכול כדי להצדיק זאת.
אבל איך אפשר להתאהב בפגמים שלנו? תשאלו ובצדק. איך אפשר להתאהב בשומן, באף הארוך, ברגליים הקצרות או באוזניים הבולטות? התשובה שלי היא אימון מנטלי של המוח. ממש ככה. אימון באהבה עצמית, תוך החלטה גורפת להעיף לכל הרוחות את המשקפיים העתיקים של הביקורת (אם לא שמתם לב, הם כבר מזמן יצאו מהאופנה).
השלמות שבחוסר המושלמות
אגב, "הפגמים" שלנו, או אותם חלקים שאנחנו תופשים כ"פגמים", יכולים ללמד אותנו לא מעט על עצמנו. אני למשל, לא יכולתי לסבול את הפה שלי, שתמיד הרגיש לי גדול וסוסי. לא יכולה לספר לכם כמה "יישורי שיניים" עברתי בחיי. שום דבר לא עזר כי אלה לא באמת היו השיניים, אלא המבנה הגדול של הלסת. אך ברגע שהצלחתי להסתכל על עצמי בשיטת ההתבוננות החדשה והחומלת שתרגלתי, קלטתי ש"הפה הגדול" שלי הוא לא פחות מיתרון, מתנה שקיבלתי. בזכותה קולי מגיע לרחוק ויש לי את הזכות ללמד רבבות של תלמידים.
הגוף שלנו ממש מספר לנו על הייעוד שלנו דרך המבנה והתכונות שבו. הבטן שלך לא סתם גדולה, זוהי "רחם" קמאית בעזרתה את מכילה לא רק את ילדייך הביולוגיים, אלא את כל התלמידים שלך בכיתה או החברים למחלקה. וגם אתה, עם האף "הנשרי" שלך - בזכותו אתה מריח מה קורה אצל המתחרים גם מעבר לים. מתחילים להבין מה אני אומרת? הפגמים שלנו אינם באמת פגמים. הם "פיצ'רס" מתקדמים ב"אוואטר" שעוטף אותנו.
המשקל לפח וחסל
אני לא תזונאית ולא מתיימרת להיות, אבל אם תרצו כמה טיפים שיעזרו לכם להגיע למצב בו אתם מסתכלים במראה ומתענגים על מה שאתם רואים, אני אבקש מכם בשלב הראשון להעיף את המשקל מהבית ומהחיים, כמה שיותר מהר אם אפשר. אם תמשיכו למדוד את עצמכם כל הזמן, אתם רק תמשיכו לקבע את התצפית הקיימת שממנה אתם כמהים כל כך להשתחרר. ברגע שמבינים שמידת הבגדים לא מתחילה ב"מה אנחנו אוכלים" אלא הרבה קודם, במה אנחנו מרגישים, במחשבות ובדיבור הפנימי שבו אנחנו מזינים את עצמנו, רק אז ניתן באמת להשתנות.
הדבר השני שאבקש מכם הוא לוותר על כל מה שלמדתם שמותר ואסור בכל הנוגע לאוכל. האיסורים הללו רק משאירים אתכם אסורים בתוך הכלא הזה שבניתם לעצמכם. כולם יודעים שירקות הם חיוניים ובריאים ושסוכר לבן הוא רעל לגוף ולמוח, אבל יחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא קם בבוקר עם תשוקה לחסה או ברוקולי.
אז איך מלמדים מחדש את הגוף לאכול רק מאכלים בריאים ומזינים? ובכן, מספיק שתורידו לשבוע סוכר מהתפריט, וכבר תראו מה קורה לכם. אחרי כמה ימים של "קריז" עצבני, ממש תוכלו לשמוע את שמחת התאים. אני למשל, לא עשיתי דיאטה, אני לא מאמינה בדיאטות. פשוט ניקיתי את מה שלא עושה לי טוב, ולפתע גיליתי טעמים חדשים ועדינים שכלל לא ידעתי שקיימים.
שנים עברו מאז אותו רגע מכונן מול המראה, הרגע שבו החיים שלי התהפכו על פיהם. אין יותר ענייני דחייה, אכילה מוגזמת או חוסר מידה. ושלא תטעו, זה לא שאני לא רואה יותר את החצ'קון המעצבן, הקמט החדש או הבטן שרחוקה מלהיות שטוחה. אני רואה אותם! אבל זה "בטל בשישים" ביחס לכל המכלול האדיר והיפה שמחייך אליי מהמראה. לא פעם אני עומדת שם בשוק, בוהה בעצמי בהלם, איך כמעט פספסתי את כל היופי הזה פשוט כי הייתי עסוקה בלהתמקד בפרטים השוליים, בטפל במקום בעיקר.
פריידי מרגלית היא מייסדת תפישת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות. פריידי מזמינה אתכם חגיגה של אהבה: 40 ימים של ניסוי חברתי לעיצוב הגוף והחיים. לחצו כאן להצטרפות חינם.
