להיות הורים אוהבים ולא הורים טכניים
קשה לנו להודות, ואולי גם להבין, למה אנחנו כל כך קהים להורינו. מדוע אין לנו סבלנות לדבר איתם. למה אנחנו נמנעים מלהרים אליהם טלפון. למה אנחנו קצרי רוח בשיחות. למה אנחנו לא רוצים להתחבק איתם. לשתף אותם. לחלוק איתם. למה אנחנו לא חשים כלפיהם אהבה
הם נתנו לנו הכל. לא החסירו מאיתנו דבר. תמיד היה אוכל על השולחן. בגדים נקיים ומגוהצים בארון. כסף לבילויים. הסעות לחוגים. מורים פרטיים כשצריך. אפילו את המכונית המשפחתית קיבלנו אחרי שעברנו את הטסט. בליל שבת אכלנו איתם כי זו מסורת. והיום אנחנו מדברים איתם כמעט מדי יום בטלפון.
ולא מרגישים כלום.
קשה לנו להודות, ואולי גם להבין, למה אנחנו כל כך קהים. מדוע אין לנו סבלנות לדבר איתם. למה אנחנו נמנעים מלהרים אליהם טלפון. למה אנחנו קצרי רוח בשיחות. למה אנחנו לא רוצים להתחבק איתם. לשתף אותם. לחלוק איתם. למה אנחנו לא חשים כלפיהם אהבה. כן, בואו נאמר את האמת, אנחנו לא.
אנחנו מרגישים אשמה. אנחנו חושבים שאנחנו כפויי טובה. כי הם הרי נתנו לנו הכל. זה נכון, הם נתנו לנו הכל. כל מה שצריך. כל מה שילד זקוק לו. חוץ מדבר אחד מכריע. הדבר הכי חשוב בחיים. הדבר שבלעדיו כל זה לא שווה כלום:
אהבה.
תכלית על פני אהבה
ההורים שלנו היו הורים טכניים. הורים תכליתיים. הורים שדורשים מאיתנו תוצאות. הורים שעטפו אותנו במה שצריך ולא במה שאנחנו זקוקים לו. הם לא הקשיבו לנו. מעולם לא ניהלו איתנו שיחה אמיתית. הם לא ידעו, ועדיין לא יודעים, מי אנחנו באמת. הציפיות שלהם מאיתנו היו שלהם, ולא קשורות אלינו. אז מה הפלא שהיום אנחנו מנותקים מהם רגשית. כי הרגש אף פעם לא שיחק שם תפקיד. רק המעשה. ההישג. התוצאה.
והתוצאה היא שאנחנו לא שמים לב כמה אנחנו מתנהגים בצורה דומה. מה אנחנו תובעים מהילדים שלנו. מה אנחנו מצפים מהם. מה אנחנו אומרים להם. כיצד אנחנו נוזפים בהם. כמה אנחנו משתמשים ב"לא" לעומת "כן". כמה אנחנו קשובים לרצונות שלנו ולא לצרכים שלהם. אנחנו, כמו ההורים שלנו, הורים טכניים. ואנחנו בטוחים, כמוהם, שאנחנו נפלאים. נהדרים. הורים טובים. הכי טובים שיש.
כי הם מקבלים מאיתנו הכל. כסף. בגדים. חוגים. נעליים. יום הולדת עם מפעיל. גיחה קטנה לחו"ל. סמארטפון חדיש. משחק מחשב עדכני. אנחנו לא קולטים אותם בכלל. אנחנו לא מבינים אותם בכלל. אנחנו לא מקשיבים להם בכלל. אנחנו לא יודעים עליהם כלום. איך נדע? מאיפה נדע? למה שנדע? ההורים שלנו ידעו עלינו משהו? אז למה שנתנהג אחרת?
כי יום אחד נישאר לבד. הם לא יתקשרו. הם לא יגיעו. הם לא יחבקו. הם לא יאהבו אותנו. כי אנחנו לא אהבנו אותם. היינו מדויקים. ענייניים. אך מרוחקים. ועסוקים בעניינינו. והם גדלו. צמחו. הסתגרו. מצאו את הדרך לשרוד. ויהיו בדיוק כמונו. כפי שאנחנו תעתיק מדויק של ההורים שלנו.
בואו נעצור את זה. בואו נבלום את הקריסה. בואו ננשום לרגע. נתבונן לרגע. נפנים לרגע. מה אנחנו מעוללים לילדים שלנו. נכון, בדיוק מה שעוללו לנו. זוכרים איך זה נגמר? בכך שאנחנו קהים, עצורים, מנומסים, ונורא נורא בודדים.
כמוהם.
המסע אל הילדים שלנו מתחיל במסע אל עצמנו. בהכרה בפצע שלנו. בהבנה שיש בתוכנו חור שכולו מחסור. מחסור במגע. מחסור בליטוף. מחסור בחמלה. מחסור בהתרפקות. מחסור בקבלה. מחסור באהבה. והילדים שלנו, רק הילדים שלנו, יעזרו לנו לרפא את הפצע הזה. בכך שנעז להתקרב אליהם. נשבור את המחיצות. נהרוס את החומות בינינו. ונפוגג את הבועה שבתוכה אנחנו חיים, כלומר שורדים.
אם נתמיד בכך, אם נהיה עקביים, אם נפתח את עצמנו אליהם, האהבה תנצח. אז בואו נאהב אותם. בואו נקשיב להם. בואו נהיה שם בשבילם. בואו נשאל אותם למה הם באמת זקוקים מאיתנו. בואו נעניק להם את זה. זה לא כסף קר, כי אם גוף חם. זו לא תוצאה במבחן, כי אם צחוק על הספה. זו לא ההסעה אל החבר, אלא הנשיקה לפני שהוא יוצא מהאוטו. זה אנחנו. והם. משפחה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
