ביקורת טלוויזיה - "פוסי / ורדון": שחזור תקופתי יפהפה, שטחי וחסר מעוף
אי שם בשנות ה-60, בוב פוסי וגוון ורדון הצליחו לשנות את עולם הבידור האמריקני, תוך שהם מנהלים זוגיות סוערת וסנסציונית. על אף המשחק המשובח והביצועים המוזיקליים המוצלחים, הסדרה שעוסקת בהם נצמדת מדי לפרטים, ומפספסת את הדיון המתבקש והרלוונטי גם לימינו על מערכות יחסים בין אנשים תאבי הכרה
בוב פוסי היה כוריאוגרף ויוצר קולנועי עתיר פרסים (אוסקר ו-8 פרסי טוני) וגוון ורדון נחשבה לרקדנית הטובה ביותר בברודווי ולשחקנית מוערכת לא פחות (גם היא חתומה על 5 פרסי טוני). הם נחשבים לפאוור קאפל ששינה את פני הבידור האמריקני, אבל מערכת היחסים שלהם לא שרדה את הבגידות האינסופיות של פוסי וארכה רק 11 שנים, לאורך שנות ה-60, למרות שהם מעולם לא התגרשו רשמית. הם הצליחו קצת יותר בשיתופי הפעולה המקצועיים ביניהם, כשוורדון השלימה את פוסי בכל הנוגע לבימוי או כוריאוגרפיה. יחד הם נחשבו לצוות מנצח, שהוציא תחת ידיו הצלחות פורצות דרך כמו "קברט" ו"שיקאגו".
באופן טבעי, היכרות מוקדמת עם הנפח שתופסים השניים בדברי הימים של הבידור האמריקני הופכת את "פוסי / ורדון", שעלתה אמש (א', 22:50) ב-yes EDGE, לקצת יותר אטרקטיבית - אך למרבה הצער, גם היא לא הופכת את הסדרה לכזו שמצליחה להחזיק את הצופים לאורך שמונת פרקיה (45 דקות לפרק). לפעמים זה הרצון להיצמד לעובדות (הסדרה מבוססת על הביוגרפיה של פוסי שכתב סאם ווטסון) שמונע מהכותבים להתרומם ולהעניק לסיפור את המעוף שהוא זקוק לו כדי להפוך למעניין.
אבל על פניו, מערכת היחסים בין ורדון ופוסי היתה מורכבת ונמשכה הרבה אחרי הפרידה, במיוחד בהבט המקצועי שהיה פורה ויצירתי. חומרים מהסוג הזה אמורים לשמש נקודת המראה לבחינה מעמיקה ורלוונטית גם לתקופתנו, של מערכת יחסים בין שני אנשים תאבי הכרה שלא מסוגלים לחיות יחד וגם לא להמשיך הלאה. אלא שאם לשפוט לפי הפרק הראשון היוצרים לא הצליחו להמיר את היחסים האלה למשהו שמתעלה על הקלישאה של אמן מיוסר ובוגדני ואישה מוכשרת לא פחות ממנו שנשארת כדי לסבול אותו.
פוסי בגילומו של השחקן זוכה האוסקר סאם רוקוול וורדון, בגילומה של מישל ויליאמס, דומים מאוד במחוות ובמראה לדמויות המקוריות. היוצרים - וביניהם גם הבת האמיתית של ורדון ופוסי, ניקול, שמשמשת כמפיקה בפועל של הסדרה - עושים שימוש גם בכלי שהפך פופולארי בלא מעט סדרות אמריקניות בעשור האחרון - הדילוגים על ציר הזמן. הפרק הראשון סופר את הזמן שנותר עד מותו של פוסי ומדלג אליו משנות ה-60. הפרק השני מונה את הזמן שעבר מאז שקטפה ורדון את הטוני הראשון שלה, וכן הלאה. הביצועים המוזיקלים יפהפיים ומענגים וכמוהם גם השחזור התקופתי, אבל כמו שמטיחה דמותו של המפיק בסדרה בפוסי עצמו - "אתה מצלם סצנות חשוכות וחושב שזה הופך אותך לארטיסט" - מדובר בקוסטמטיקה ותו לא.
לפנייה לכתב/ת 
