ביקורת סרט - "בגרות": אחד הסרטים הטובים שיצאו כאן
אולי לא שמעתם עליו, אבל "בגרות" של מתן יאיר הוא אחד הסרטים הישראליים הטובים שנצפו כאן לאחרונה. במרכזו מורה לספרות ותלמידיו הבעייתיים. למרות הנושא השחוק, הוא מצליח לא ליפול לדידקטיות ולרגש
בצנעה ובשקט, כמעט ללא יחסי ציבור, מוצג עתה אחד הסרטים הישראלים הטובים שנצפו לאחרונה. זהו "בגרות", סרטו של מתן יאיר, שכמו גיבורו, בגילומו של יאיר עצמו, משלב בין עדינות ונחישות.
לפני כשנה וחצי עלה לאקרנים סרטו העלילתי הארוך הראשון של יאיר, "פיגומים", שאף זכה להצלחה מסחרית מפתיעה, כ-150 אלף צופים. הסרט עקב אחר מערכת היחסים שבין תלמיד תיכון בעייתי והמורה שלו לספרות - לא בדיוק נושא שגור בקולנוע הישראלי. "בגרות" (לא להתבלבל עם סרטו הנפלא בעל אותו שם של כריסטיאן מונג'ו הרומני משנת 2016) מתרחש אף הוא בתחומי בית ספר, וגם גיבורו הוא מורה לספרות, אך הוא צולם עוד לפני "פיגומים", והשלמתו התאפשרה רק אחריו. כך, זו יצירה משלימה אך נפרדת, ומעניין לצפות בשני הסרטים יחדיו.
הטשטוש הזה שבין תיעוד ובדיון מעניק ל"בגרות" עוצמה ואותנטיות. כמה מרגעיו מרטיטי לב ממש – כמו, למשל, הסצינה שבה יאיר מסביר לתלמידיו מהי ספרות, או זו שבה הוא מייצר הקבלה בין מעצב שיער ומשורר. התלמידים מצדם מודעים לעובדה שעם תום בחינות הבגרות הם עתידים לצאת לחיים האמיתיים. "בגרות אפשר להשלים. ילדוּת – לא", מכריז אחד מהם, והאבחנה הזו צורבת בכנותה.
לעוד ביקורות קולנוע:
ציר נרטיבי נוסף מתמקד במערכת היחסים של יאיר עם אביו, מרדכי, המתגורר בדיור מוגן ומאז צילומי הסרט הלך לעולמו. סיפורם של השניים הובא כבר בסרט קודם של יאיר, סרטו התיעודי "רשום לך בתעודת הזהות שאני אבא שלך" (2008), שבו התעמת יאיר עם נטישתו של האב את משפחתו, אשתו ושלושת ילדיו, והותיר מאחוריו ספרים שרכש להם כמתנות – ועליהם הקדשות ("אתה טוב בלכתוב הקדשות", אומר לו עתה יאיר כאשר אביו מעניק לו מתנת יום הולדת – ספר מחזות של חנוך לוין). דמותו המוזנחת של האב, המעשן בשרשרת וממעט לצאת מחדרו הקטן, ושכלפיה יש לבנו לא מעט כעס, מהווה אף-על-פי-כן עבור יאיר עוגן ויציבות – הוא אף משתוקק להביאו לכיתה כדי שירתק בסיפוריו את תלמידיו וישמש לו מקור השראה.
כך מהווה "בגרות" סרט על הצורך בדמות אב והתשוקה אליה. אך כיוון שדמות זו מזוהה בעיקר עם היעדרות בעבר ונטישה - נדמה שהחוויה הטראומטית מטילה את צלה המלנכולי על הסרט כולו. מתן יאיר מחפש להיות דמות אב בעבור תלמידיו, והסרט מנציח את תסכולו מכך, כמו גם את מחויבותו אליהם (סצינה יפה לקראת סוף הסרט מתארת, אגב כך, מחווה מרגשת כלפיו של אחד מתלמידיו, שכאילו נלקחה ממחזהו הקלאסי של טרנס רטיגן, "גרסת בראונינג", שגם הוא עסק ביחסי מורה-תלמידים).
איננו יודעים דבר על מתן יאיר בסרט. היכן הוא מתגורר, מי היא אמו, האם יש לו בת זוג, ומהי מערכת יחסיו עם מורים אחרים בביה"ס. ישנם בו רגעים בהם נדמה כאילו משהו עתיד להתפתח – למשל, ניסיונה של אחת התלמידות להתחיל איתו. אבל הסרט הוא לא על זה. סצינה אחרת, ישיבת מורים לסיכום השנה, מתארת מערכת שהיא מקובעת ודידקטית. אבל יאיר, בתבונה רבה, רק מסמן את הרגעים הללו, ובכך מסלק מסרטו כל היבט שיכול להפוך אותו עצמו לדרמה פשטנית וצדקנית.
זהו סרט על כוחם של רגעים ומחוות קטנות להפוך לאמנות. זה מה שמתן, המורה, מבקש להנחיל לתלמידיו – במיוחד בתשובה הנפלאה שלו לשאלה מהי ספרות – וזה מה שמתן, הבמאי, מבקש להעביר בסרטו. מבחינה זו, זהו סרט נהדר על הקשר בין קולנוע וספרות.
