ביקורת סרט - "הנוקמים: סוף המשחק": גדול יותר, חזק יותר, טוב יותר
להגיד על הסרט שחותם את סדרת "הנוקמים", שהוא עמד בכל הציפיות - יהיה אנדרסטייטמנט. "הנוקמים: סוף המשחק" מרהיב ויזואלית, מרגש עד דמעות ומצליח לקשור בין עשרות הדמויות והעלילות של העשור האחרון בצורה יוצאת מן הכלל. והאורך? שלוש שעות שעוברות כמו סנאפ האצבעות של תאנוס. שימו לב: ביקורת ללא ספויילרים
הבהרה: הביקורת הזו נכתבת מתוך נקודת הנחה שגם מי שהחליט לקרוא אותה, ממש, אבל ממש, לא רוצה לדעת מה קורה ב"הנוקמים: סוף המשחק" (Avengers: Endgame). לכן, אני מתחייב שלא יהיו בה ספויילרים.
השורה התחתונה: "הנוקמים: סוף המשחק" הוא הסרט הטוב ביותר שנעשה באולפני מארוול. כל סוג של הנאה שסרטים אלו העניקו לצופים מאז "איירון מן" (2008) נמצא גם כאן – אבל מבוצע בדרגה אחת או שתיים טוב יותר. עבור אלו שראו, נהנו וזוכרים את הסרטים הקודמים, הסרט יספק שילוב מסחרר של ריגושים – רגעים של פאתוס דרמטי בעל משקל סגולי, המתחלפים בהומור אפקטיבי, ומוכלים בתוך אקשן בקנה מידה אדיר.
כל דבר בסרט הזה גדול יותר מכפי שהיה בכל סרט קודם של מארוול: תקציב ההפקה שיחד עם תקציב השיווק עבר בקלות את חצי מיליארד הדולר. מספר הדמויות המוסיף עוד כמה עשרות לקודמו, אורכו המגיע לשלוש שעות ועוד דקה. אבל עד כמה שניתן להצדיק מוצר בידור בקנה מידה מפלצתי שכזה – "סוף המשחק" עושה זאת.
לומר שהסרט יצליח – זה מובן מאליו. אם "הנוקמים: מלחמת האינסוף" עבר את ה-2 מיליארד דולר, תהיה זו הפתעה מרעישה אם ההמשך ירוויח דולר אחד פחות. סביר להניח שהוא ירוויח כמה מאות מיליונים יותר. הצפי הנוכחי להכנסות בסוף השבוע הראשון הוא בסביבות ה-800 מיליון ("מלחמת האינסוף", שיאן ההכנסות הנוכחי, הכניס כ-630 מיליון), אבל לאור ההיסטריה רבתי שהסרט מעורר מי יודע כמה רחוק הוא יגיע.
קשה להאמין שהוליווד תוכל להתעלם מהישגיו של "סוף המשחק" – גם בהנחה שהוא עומד בפני עצמו, ובוודאי בהיותו סיום של מהלך קולנועי חסר תקדים אשר מתבסס על 21 הסרטים שקדמו לו. אפשר להעריך שהוא יהיה מועמד בכל הקטגוריות המרכזיות של האוסקר בשנה הבאה – כולל תסריט (סטיבן מקפילי ו-כריסטופר מרקוס), משחק (רוברט דאוני ג'וניור), בימוי (אנתוני וג'ו רוסו) וסרט. יתכן שהוא יתוגמל בזכייה בפועל בדרך המזכירה את גריפת הפרסים המאסיבית של "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003) כהכרה של התעשייה בסיום של מהלך קולנועי יוצא דופן.
כזכור, "מלחמת האינסוף" הסתיים בנקודת שבר קוסמית. תאנוס (ג'וש ברולין) הצליח להשיג את ששת אבני האינסוף וזכה ביכולות של אל. דבר לא מנע ממנו כעת מלהגשים את תוכנית-העל שלו המהווה פתרון ראדיקלי לצפיפות האוכלוסין הקוסמית בסצנה האחרונה התרחש מה שזכה מאז לכינוי "The Snap" - אותה צרידת אצבעות ביד העטויה בכפפת האינסוף שבה משובצות האבנים. בעקבות פעולה זו התפוררה מחצית מאוכלוסיית היקום לאפר מפוקסל, כולל לא מעט מגיבורי העל – ספיידרמן, סטאר לורד, ד"ר סטריינג', הפנתר השחור ו-מכשפת השני.
עוד על "הנוקמים":
- ריאיון עם במאי "הנוקמים: סוף המשחק"
- מה יקרה ביום שאחרי "הנוקמים"?
- הספויילרים דלפו לרשת
- הטריילר החדש שובר את כל השיאים
נקודת המוצא של "סוף המשחק" היא התמודדות עם ההשלכות של אירוע מטלטל זה. הן ברמה האישית של גיבורי-העל שבה האובדן מלווה בתחושות מצוקה ותסכול על הכישלון, והן באופן בו היעלמות חלק גדול מהאנושות הכתה בחברה בכללותה. חלק זה כולל לא מעט מעמדים דרמטיים הכתובים ומשוחקים היטב, ומופגנת בו נכונות של היוצרים לקחת את הזמן הנדרש להענקת נפח רגשי למעמדים אלו. אך גם בתוך הכאב נמצאות דרכים לייצר רגעים של הומור הנובע מאופי ההתמודדות הקלוקל של אחת הדמויות עם תחושת הכישלון בהתמודדות עם תאנוס.
כפי שניתן להבין מהטריילרים שתי דמויות שנעדרו מ"אבני האינסוף" חוזרות ומופיעות. הוקאיי (ג'רמי רנר) שפרש מעסקי גיבורי-העל לטובת משפחתו, וכעת, בעקבות הנסיבות, עובר שינוי משמעותי (הכולל גם שינוי תלבושת לדמות המכונה בקומיקס "רונין"). הדמות השניה היא של סקוט לאנג – אנטמן (פול ראד) שבסוף "אנטמן והצרעה" (2018) מצא עצמו לכוד בתוך המרחב הקוונטי לאחר שבני משפחת פים, ששיגרו אותו לשם, התאיידו יחד עם מחצית אוכלוסיית היקום. החזרה של הדמויות לפעילות היא חלק ממנגנון ההנעה העלילתי – הן במישור הרגשי, והן בפתרון הטכנולוגי המסתמן לכישלון שבסוף הסרט הקודם.
"סוף המשחק" רלוונטי במיוחד למי שהקדים וראה את "מלחמת האינסוף", אבל יתגמל ביד רחבה את אלו הזוכרים פרטים מ-20 הסרטים שקדמו לו. העלילה אינה עוד פרק בפעולות של הדמויות, אלא דיאלוג מאוד אינטנסיבי עם סצנות, דמויות, יחסים ומשפטים שנאמרו בסרטים הקודמים - במיוחד נדרשת ההיכרות עם סרטי "קפטן אמריקה", עם הרקע המשפחתי של טוני סטארק ושל ת'ור, "ד"ר סטריינג", "אנטמן והצרעה", ושני סרטי הנוקמים הראשונים.
האחים רוסו מביימים את סרטם הרביעי באולפני מארוול (אחרי שני סרטי קפטן אמריקה – "חייל החורף" ו"מלחמת האזרחים", ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף"), כחלק מצוות קבוע הכולל גם את התסריטאים מקפילי ומרקוס. הצוות המיומן מפגין שליטה מעוררת התפעלות בכל פרטי ההפקה הגרנדיוזית. הם מצליחים להפתיע בז'אנר שנדמה שכולו נסמך על נוסחאות תסריטאיות, לרגש בז'אנר שיש בו לא מעט דמויות שטוחות, לעלות עוד קומה מבחינת היכולות הטכנולוגיות של הספקטקל החזותי, ולחבר בין עשרות דמויות ואירועים מבלי לאבד את הצופים. בסוג סרטים זה קשה להעלות על הדעת הישג גדול יותר.
