יותר נשים, יותר ירוק
נשים שמעורבות בפרויקטים לשימור משאבי טבע בעולם המתפתח משיגות תוצאות טובות יותר עבור הסביבה. מתי נראה את ההשפעה הזו גם בעולם המערבי?
בשנת 2004 הוענק פרס נובל לשלום בפעם הראשונה למוביל של מאבק סביבתי. אך במקרה או שלא במקרה, לא היה זה מוביל, אלא מובילה - ואנגארי מאטאאי, האישה האפריקנית הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי. מאטאאי הקימה את תנועת "חגורה ירוקה" (The Green Belt Movement), שעיקר פעילותה ייעור חלקים נרחבים באפריקה הכפרית. במסגרת פעילותה ניטעו כ-30 מיליון עצים, שנועדו לעצור את המשבר הסביבתי בקניה שנוצר כתוצאה מבירוא היערות המאסיבי ושגרם לסחף קרקע, לפגיעה בחקלאות ולמחסור באספקת עץ לבישול. התכנית שיזמה מאטאאיי מבוצעת בעיקר על ידי נשים באזורים הכפריים של קניה, ושמה במרכז השיח הציבורי את נושא הצדק הסביבתי.
עוד כתבות ב"זווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה "
פסח בא? שחררו
ריח של דלק באוויר מי שומר על המסדרון הירוק?
מחקר חדש, שפורסם לאחרונה בכתב העת Nature Climate Change, יכול אולי להסביר את יכולתן הייחודית של נשים להוביל תנועות סביבתיות בארצות מתפתחות. במחקר, שובוצע על ידי חוקרים מארצות הברית, נמצא כי ככל שיותר נשים מעורבות בגופים המעורבים בקבלת החלטות בנושאי ניהול קרקע ומשאבי טבע, כך קל יותר לקדם שימור שטחים ולסייע בהפחתת כריתת יערות. בנוסף, במחקר נמצא שמעורבותן של נשים בתהליכים אלו מעודדת שימור סביבתי בקרב קבוצת מקבלי ההחלטות כאשר מוצעים לקבוצה תמריצים כספיים על מנת לקבל החלטות פרו-סביבתיות.
חלוקת משאבים שוויונית יותר
המחקר, שבו לקחו חלק 440 גברים ונשים ממדינות מתפתחות, שמשתמשים בשירותי היערות לצרכים שונים בחיי היום-יום שלהם, שופך אור חדש על תפקידן של מכסות מגדריות לנשים בגופים מקומיים שתפקידם לנהל משאבי טבע.
חברי צוות המחקר ביקרו ב-31 כפרים הממוקמים ליד יערות ומנוהלים באופן קולקטיבי באינדונזיה, פרו וטנזניה. בשיתוף עם התושבים, ביימו החוקרים בכפרים אלו משחק סימולציה ארוך שבו התושבים המקומיים חולקו לקבוצות של שמונה אנשים. כל קבוצה התבקשה לקבל החלטות בנוגע לכמות העצים שייכרתו מהיער המשותף. למחצית מהקבוצות היו מכסות מגדר, המחייבות ש-50 אחוז מהחברים בקבוצה יהיו נשים, ולמחציתן לא היו מכסות כאלה. בשלב הראשון של המשחק, בחרו כל המשתתפים בעילום שם כמה עצים ייכרתו, בידיעה שהם יקבלו תשלום קטן (5 אסימונים) עבור כל עץ שלא ייכרת. בשלב השני נאמר למשתתפים כי ארגון חיצוני ישלם להם 160 אסימונים כקבוצה אם לא יכרתו עצים, ומנהיג הקבוצה הנבחר יחליט כיצד לחלק את האסימונים בין כולם.
תוצאות המחקר הראו כי בקבוצות שבהם התקיימה מכסה מגדרית לנשים, הופחת קצב כריתת העצים לאחר הצגת התמריץ ה"כלכלי", ואף האסימונים חולקו באופן שוויוני יותר בין שאר חברי וחברות הקבוצה. לפי החוקרים, לא הייתה משמעות רבה לכך שמנהיג הקבוצה הנבחר היה גבר או אישה, אך אם רוב החברות בקבוצה היו נשים, נכרתו פחות עצים. חשוב לציין כי ללא הצעת התמריץ הכספי לא נראה הבדל בין הקבוצות.
כשאקולוגיה ופמיניזם נפגשים
המחקר מצטרף למחקרים קודמים שמראים כי לנשים יש נטייה להיות בעלות זיקה רבה יותר לתחומי סביבה, נטייה לתמוך יותר באמצעי שימור סביבתיים וכי הן מביעות יותר דאגה מאשר גברים לגבי בעיות של אי-שוויון. עם זאת, מכיוון שנשים נמצאות על פי רוב בעמדת נחיתות כלכלית או שאינן מיוצגות כהלכה בגופי קבלת ההחלטות, יכול להיות שלא תהיה להן את האפשרות לקדם בפועל את העדפותיהן.
מדיניות של תשלום לקבוצות או ליחידים על מנת שלא יכלו משאבים טבעיים באזור מגוריהם נהוגה במדינות רבות בעולם המתפתח: יותר מ-550 תכניות כאלו קיימות באקוודור, בקוסטה ריקה, בברזיל ובמקומות אחרים, ומטרתן לשמר שטחי אדמה, מקורות מים ויערות. רוב היערות הללו הם בבעלות קולקטיבית ומנוהלים על ידי קבוצות קהילתיות קטנות, אך נשים לעתים קרובות נמצאות מחוץ לקבוצות אלה. עם זאת, ממשלות משתמשות יותר ויותר בפרקטיקה של מכסות מגדר לנשים בממשל המקומי בהודו, בארגנטינה וברואנדה, שבהן 30 אחוז מהמושבים מיועדים לנשים. דוגמה נוספת מנפאל שם הממשלה קובעת כי לפחות מחצית מחברי ועדת הייעור המקומית צריכות להיות נשים.
לדבריה של ד"ר עדנה גורני, אקולוגית ומרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה, "התפיסה האקופמיניסטית גורסת שהשפה שבה מתארים את הנחיתות של הטבע, של הילידים (תושבי הכפרים) ושל נשים היא דומה, ושיש חיבורים בין יחסי הכוחות הללו. יכול להיות שהדבר נובע מכך שזהו טבען של נשים לחוש חמלה, אפשרות נוספת היא שהתפיסה החברתית שנשים הן באופן כללי יותר רגישות, נעימות, מבינות ומטפלות וכמו כן, שנשים לעומת גברים, סובלות ומושפעות יותר ממפגעים סביבתיים ומשלמות מחיר כבד יותר לאחריהם. לא משנה אם הסיבה מולדת וטבעית או לא, יכול להיות שנשים מרגישות רגשות דאגה גדולים יותר וזיקה ושותפות עם הטבע מכיוון שגם הן חוות אי-שוויון, ולכן הן מודעות יותר אליו כשהוא קורה".
הסביבה כנושא פוליטי
צדק סביבתי הוא אידאל שחברות מודרניות ודמוקרטיות רבות שואפות אליו, ומתייחס לכך שכל קבוצה באוכלוסייה, כולל קבוצות מיעוטים מבחינה אתנית, מגדרית וסוציו-אקונומית, לא צריכות לשאת השלכות סביבתיות שליליות הנגרמות מפעולותיהן של התעשייה, רשויות מוניציפאליות או מביצוע תכניות ומדיניות ברמה המקומית, האזורית והלאומית. עם זאת, בישראל במיוחד, ישנם שיקולים שנתפסים כקריטיים יותר ודוחקים לעתים את מקומו של הצדק הסביבתי, ביניהם הישרדות וביטחון, ולאחריהם גם רווחה כלכלית ודפוסים ונורמות מקומיות המושרשים בחברה.
מדרג ההיררכיה הסביבתית בולט במיוחד בישראל, לאור גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסין הגבוהה בה, המשאבים המוגבלים שלה וצורכי הביטחון שיש לה. לדבריה של גורני, "בישראל, השתלבותן של נשים בעמדות מפתח היא קשה יותר גם בעקבות שליטתו של השיח הביטחוני-מיליטריסטי.
הבעיה טמונה גם בהגדרת המושג ביטחון: הרגשת ביטחון תלויה במכלול גורמים, ביניהם גם ביטחון כלכלי, רפואי ואישי. חשוב להסתכל על נושא הסביבה וגם על שוויון נשים בחברה כנושאים פוליטיים. כאשר אנחנו לא מעריכים אותם כך, הם עוברים דה-פוליטיזציה ובעצם הופכים להיות פחות חשובים בסדר היום הציבורי".
עם זאת, בארץ קיימת התקדמות בכל הנוגע לשילובן של נשים בתחום הסביבה בכלל ובפורמים של מקבלי ההחלטות בנושאים סביבתיים בפרט. רוני בריל, יועצת סביבה במקצועה, הקימה לפני כשלוש שנים את "פורום נשים בסביבה", פלטפורמה לנשים מקצועיות בתחומי איכות הסביבה והקיימות. לדבריה, "אחת מהסיבות להקמת הפורום היתה ועודנה כרוכה בכך שכאשר אנחנו מסתכלות על פורומים העוסקים בקבלת החלטות, על כנסים וועידות בתחום הסביבה, באופן עקבי נשים לא נמצאות שם .
"עם זאת, כיום לוקחות חלק בפורום כאלף נשים שעוסקות במגוון אדיר של נושאים בתחום הסביבה. כמו כן, מעבודה מחקרית שערכתי בנושא נראה שבהרבה מסגרות סביבתיות בארץ כ-50 אחוז מבעלות התפקידים הן נשים", מסכמת בריל.
הכתבה הוכנה על ידי "זווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה "
לפנייה לכתב/ת 
