החתונה שלא הייתה

חבר שלנו החליט שהגיע הזמן שנעמוד מתחת לחופה וקבע עבורנו תאריך ושמלת כלה. רציתי למרוד, כי חכם לא נכנס למקום שפיקח כבר יצא ממנו, אבל החבר המשותף עשה עבודה מאוד טובה בלשכנע אותי שיהיה ממש כיף.

מבפנים הרגשתי שהחיוך שלי לא אמיתי עם עצמו. שמלת התחרה שנבחרה עבורי לא מצאה חן בעיניי, נראיתי בה עגלגלה, וכולן יודעות שאחד הפלוסים בזה שאת כלה זה שכולם משקרים איך את נראית טוב בשמלה. התאריך שנבחר היה לדצמבר ואני שונאת חורף, רועדת כשקר לי, וצריכה משב רוח חמים כדי להרגיש פורחת. גם טבעת האירוסין המיועדת לא נצצה לי.

בלב כבד, אך קל, ניגשתי לבן הזוג ואמרתי לו שכל העסק לא מתאים לי. ראיתי את עיניו נפערות באכזבה והתחלתי לשכנע אותו ששנינו מעדיפים אביב, אז כדאי לחכות, אין מה למהר, טוב לנו ככה.

כעבור כמה דקות צלצל השעון והתעוררתי.

בדרך אל החלום(צילום: Shutterstock)

לעוד טורים של גאיה

כשהאגו מנהל לך את החיים

הגיע הזמן להסיר את המסיכות

מוכנה לחלום על חתונה

החלום לא התפוגג כדרכם של חלומות. הוא שיחק לי במחשבות שחקרו אותי מה אני באמת רוצה, למה אני לא מעוניינת לגור ביחד, עד מתי אעמוד בסירובי, והאם באמת נתחתן במאלדיבים כשאהיה בת 65 כפי שסיכמנו בינינו?

פרק ב' בזוגיות הוא מורכב ומלא בניואנסים. בעוד שלפרק א' את מגיעה קלולסית שיודעת יותר טוב מכולם מה טוב לה, הרי שלפרק השני בחייך את מגיעה שועלת קרבות מצולקת, יודעת בעיקר מה לא טוב, מפחדת שלא יצליח ואז מפחדת להרוס.

לחלק הזה של אמצע החיים את מגיעה עם תובנות שלא בהכרח תואמות את הסיפור הנוכחי. שיקול הדעת שלך וההחלטות שאת מקבלת נובעים מסיפורי העבר, ממכות שחטפת, מנפילות כואבות בנישואים, בגירושים, בדייטים, ובלילות שנותרת לבד. את משחזרת את טעויות העבר כמו אוגר שרץ במקום ולא מגיע לשומקום, וכשאת כבר מוצאת חוף מבטחים את יוצרת סערות כי שכחת מה זה לעצור ולנוח.

באף אחת ממערכות היחסים שהיו לי לא עלתה המילה "חתונה", וכשהיא עלתה היא נאמרה כמעט בבוז. כשאני מגיעה לחתונות אני עושה הימורים עם שאר האורחים כמה זמן יש לזוג המאושר עד שיפסיק להיות כזה מאושר. כזו אני, אופטימית מטבעי.

הדבר שהכי מאיים עליי בזוגיות זה לא השגרה, אלא הזלזול שאנשים נוטים לקרוא לו המובן מאליו. שגרה יכולה להיות מהממת כששניכם באותו ראש, אני לא רואה שום דבר רע בשגרה שמורכבת ממפגשים עם חברים, יציאות רומנטיות, מסיבות, עבודה קשה, בירה בים ובינג' מתחת לשמיכה.

אני לא רוצה לקחת כמובן מאליו את בן הזוג שלי, אני לא רוצה שאתרגל להסתובב לידו בטרנינג מעפן ושיער שיום רע זו מחמאה בשבילו. כמו כן אני לא מעוניינת שהוא ישתין בדלת פתוחה (שמעתי על נשים שעושות את מספר 2 בדלת פתוחה, אל תתפלאו אחר כך, זה מה שיש לי להגיד).

אני רוצה זמן לעצמי ואני רוצה שייפגש עם חברים שלו, שחלילה לא נגיע למצב שאנחנו יוצאים רק בזוג ומדברים רק ב"אנחנו" המעיק הזה. אני רוצה לשמוח בכל פעם שאני רואה אותו, אני רוצה שהוא יגיע עם פרחים, שאני אגיע עם בקבוק יין, ושלאף אחד מאיתנו לא יכאב הראש. זה הכי פשוט: אני רוצה לחיות כל יום את האהבה שלנו ורוצה להיות ראויה לה.

שניים מתוך שלושה זוגות רוצים להתגרש ולא עושים את זה בגלל הילדים ובגלל "מה יגידו". חלק גם בגלל שיקולי נוחות שנקראים בטעות שיקול כלכלי. מוסד הנישואים הוא המוסד הכי לא ריווחי במשק כי עומדים בראשו איש ואישה שמנהלים משק-בית במקום את התשוקות שלהם.

רשימת המטלות הורגת אותם, הילדים סוחטים, אין להם כוח ליזום אם לא כופים עליהם חופשת חג. בפרק ב', שבו לכל אחד יש ילדים משלו ו'בייבי' זה בסך הכל שם חיבה של אחד מכם, אפשר להפריד כוחות בקטע חיובי. את יודעת ששניכם נמצאים בקשר מתוך כבוד, בלי שום תנאים, חוזה ומחויבות. שניכם יכולים לעזוב מתי שבא לכם.

אם כמעט כל סיפורי הנישואים מתמוטטים בזה אחר זה כמו מגדל קלפים רעוע, בשביל מה לשחק את המשחק? אין לנו דירה לפרק ולארוז, וכשהוא שוכח להוריד את הזבל אני מורידה אותו בעצמי בלי לכתוב "יומני היקר שלום, הוא שוב שכח".

אני לא יודעת מה יקרה בדצמבר או בגיל 65, אני אפילו לא יודעת מה אחלום הלילה. אין נוסחה מדויקת של איך דברים צריכים לעבוד, אבל כל עוד זה עובד בשבילי, אני מוכנה להמשיך לחלום שאני מתחתנת.

חג שמח, תרבחו ותסעדו,

גאיה קורן,

מייסדת שיטת אני מלכה להערכה עצמית, מנחת סדנאות נשים , סופרת "אני מלכה גרושה באושר " ועיתונאית בידיעות אחרונות .