אבודה בטוקיו
אני זוכרת את היום בו ההורים שלי חזרו מיפן. הייתי אז בת שמונה. אמא שלי הביאה לי במתנה חוברת יפנית וסיפרה לי על התיאטרון הקבוקי. הבטתי בה במבט מלא סקרנות ושאלתי: ״אמא, כשאגדל תיקחי גם אותי ליפן?״ היא הביטה בי וענתה בביטחון מלא ״לא תמי, כשאת תגדלי. את תסעי עם בעלך ליפן״.
באותם ימים עוד צפיתי בסדרה ״שושלת״ ודמיינתי את עצמי אישה אלגנטית ומבוגרת עם כובע ענקי, חצאית מקסי אדומה ונעלי עקב של ברבי, נוחתת בטוקיו. לא היה לי מושג שייקח לי כמעט שלושים שנה להגשים את החלום הזה. שאנחת ביפן בשנת 2019 עם אהוב ליבי, בטרנינג, תיק גב ונעלי התעמלות.
את הטיול הזה תכננו בן זוגי ואני לפחות שלוש פעמים. בכל פעם שעשינו תכניות, אפילו הזמנו כרטיסים ומלון, פקד אותנו ארוע לא צפוי אחר. החל מאילוצי עבודה, תקריות משפחתית ועד לרעידת האדמה ביפן שגרמה לצונאמי וסכנה אטומית של ממש. כמעט וכבר וויתרתי על החלום להגיע ליפן, אלא שאז הגיע יום ההולדת הארבעים של בן זוגי והוא נשבע לי שהפעם זה יקרה, נגיע שנינו יחד ליפן.
על אף גודל הציפייה, הנסיעה לא אכזבה אותי. נהפוך הוא. זאת הייתה עבורי חוויה בלתי נשכחת. יתכן שאולי אפילו הנסיעה המשמעותית והמרגשת ביותר בחיי.
מה שבאמת נפלא וקסום בטיול ביפן הוא שאתה נחשף לעולם אחר. תרבות המזרח כובשת ביופייה ועומקה ועם זאת הכל מרגיש מאד נקי ואסתטי. מעולם לא הרגשתי בטוחה כל כך ללכת ברחובות עיר זרה. הכל מסודר. נקי ובטוח. זאת חוויה אותנטית במלוא מובן המילה ועדיין הכל מזמין ונעים.
כשנחתנו באוסקה בנסיעת רכבת לקיוטו הבנתי מיד שאני עומדת לחוות משהו מיוחד. הנופים שנחשפים מחלונות הרכבת היו שונים מכל מה שהכרתי. סאקורה, עצי הדובדבן המרהיבים, מכוניות אחרות, שילוט של אותיות יפיפיות, צבעים וריחות חדשים. תמיד ידעתי שהעולם הוא גדול ועגול. אבל רק כשנחתי ביפן, הבנתי למעשה עד כמה אני כבולה בתוך מגבלות העולם המוכר שלי.
מחלון הרכבת, ראיתי גן בית ספר ובתוכו ילדים רצים, לבושים כולם בתלבושת תכלת אחידה וכובעים קטנים ואדומים.
נשבעתי לעצמי באותו הרגע שבכל פעם שאתרגז מאיזשהו פרט שולי בסיפור החיים הפרטי והמיקרוסקופי שלי, אזכר באותם הילדים.
אזכיר לעצמי שבכל רגע שאני נסערת ממשהו בעולמי הקטנטן, אי שם ביפן הרחוקה יש ילדים שרצים ברחבת בית הספר.
יש עולם שלם של תרבויות חדשות. אנשים וסיפורים שאני לעולם לא אשמע. אינסוף ניואנסים ושבילים, שאני לא מזהה ואת רובם, לעולם גם לא אכיר.
בנסיעה הראשונה שלי במונית יפנית לא יכולתי להתעלם מהניקיון והטיפוח יוצאי הדופן. למעשה כל כלי רכב שראיתי ביפן היה נקי ובוהק באופן שקשה לי להסביר. כאילו שהרגע הוא נקנה.
הכבוד ורמת השימור של המוניות היפניות, שנראות קצת כמו מכוניות מספר קומיקס וכל זה למרות שהן למעשה כלי רכב די ישנים, היא בלתי נתפסת.
בכל המוניות מכוסים המושבים בכיסויי כותנה לבנים. המכוניות מצוחצחות ומריחות כמו ספא שמתחשק לנוח ולישון בתוכו.
זה לא מכובד שהנוסע ינסה לפתוח את דלת המונית לבדו. הנהג הוא זה שפותח לך את דלת הרכב בעזרת מנגנון מיוחד ודי פשוט שיש בכל מונית.
כשהגענו לקיוטו, הלב שלי נפעם. לא יכולתי להאמין למראה עיניי. עיר חלומית שעצרה בנקודה כלשהי בזמן, כאילו נחתתי אל תוך סט של סרט.
הרחובות הצרים והקסומים מזכירים מעט את נווה צדק בגרסה יפנית מרהיבה. טיילנו ברחובות היפים של אזור גיון התבוננו במקדש Hōkanji Temple.
נזכרתי כמה חלמתי להגיע ליפן כשקראתי את ״זיכרונותיה של גיישה” והתרגשתי כמו ילדה כשחלפו מולי גיישות בשעת ערב שהיו לבושות כמו בובות בדיוק ואסתטיקה נפלאה.
באותו היום זכינו לאכול ארוחת צהריים במסעדת טמפורה נפלאה Tempura Endo Yasaka.
לידנו ישבו שורה של נשים יפניות זקנות. האוכל היה טעים ויפיפה וגיליתי את טעמו האמתי של טופו טרי שאינו מעובד (כמו זה שנהוג לאכול במערב). טופו שמבחוץ מרגיש פריך ומבפנים רך ונימוח כמו כבד אווז.
קשה להסביר את ההנאה והגאונות בשירותים היפנים. לא ארחיב מדי בנושא, אבל רק אספר שהמושב מתרומם לבדו. הוא גם מתחמם מיד כשאתה מתיישב עליו. יש מים כמו בבידה שמנקה אותך מכל הכיוונים ובחלק מהשירותים יש אפילו מייבש. בכל מקום ביפן, אפילו בתחנת הרכבת תיהנו משירותים כאלה. אם אפשר היה לקחת את השירותים ביחד איתי במזוודה, חזרה הביתה, הייתי עושה זאת מבלי להסס.
החדר שלנו בטוקיו היה מקסים. הדלתות מעט נמוכות ובן זוגי נתקע לא אחת עם הראש במעבר. בכל פעם שנכנס לשירותים פרץ בצעקה קבועה כאשר ראשו פגע בקורה בדרך לחדר השירותים.
המצאה נוספת וגאונית לא פחות ביפן מתחבאת במקלחת. אתה למעשה שוטף את עצמך בזמן ישיבה על סטול מעץ קטן, בעזרת דלי וטוש מים, רחצה שמאפשרת ניקיון יסודי במיוחד. אבל זה לא נגמר שם. משם עוברים לאמבטיה מרובעת מעץ. אמבטיה שנראית לכאורה קטנה, אבל למעשה היא מרווחת ונעימה למגע. החדר כולו חמים והרחצה מרגישה כמו חוויה של ספא.
בערב טיילנו באזור גיון ואכלנו במסעדה טעימה ויקרה להפליא אצל שף מקצועי ומעט יהיר Miyoshi.
גיליתי שרוב המסעדות הן למעשה בר קטנטן שמכיל בן שישה לשבעה סועדים ולכן מומלץ להזמין מקומות מראש. הבשר קובה היה אלוהי ואכלנו תבשיל שמתבשל זמן רב ומעליו Hana Sansho. אלו למעשה פרחים יפניים מהם מייצרים פלפל. כל כך טעים. בהמשך הערב טיילנו לנו באזור Ninenzaka הקסום וניסינו להבין אם אנחנו למעשה חולמים או הוזים את העולם הקסום הזה שמסביבנו.
למחרת, למרות שירד כל היום גשם ללא הפסקה, טיילנו במקדש הזהבKinkaku-ji
טיילנו בשדה הבמבוק היפיפה Arashiyama Genrokuzancho
ואכלנו ראמן נפלא במסעדה זולה ומקסימה Kinugasa Zen
טיילנו בקניון Takashimaya Kyoto Store וטיילנו גם בשוק האוכל Nishiki Market
את הערב סיימנו במסעדת סושי Sushi Gion Matsudaya. במסעדות סושי המקומיות נהוג לאכול את מה שהשף מגיש ולנסות כל מיני מאכלים חדשים ומשונים. מנה מקומית שמאד אהבתי היא הצדפה המעט חריפה אשר מבושלת ומוגשת בתוך נייר קריספי של אצה. למחרת טיילנו במקדש Zenkōjidō Temple לצערי מיהרנו לתחנת הרכבת ולא הספקנו לבקר בThe Philosopher's Path .
הגענו לתחנת הרכבת ועלינו בדיוק מוחלט על ה-Bullet Train לטוקיו. התמכרתי לסנדוויץ' הפשוט והידוע שמוכרים בתחנות הרכבת של סלט ביצים צהוב בתוך לחם לבן רך ומנחם.
הנסיעה באחת מהרכבות המהירות בעולם שמגיעה עד ל320 קמ״ש הייתה מרגשת ומסקרנת עבורי. היינו מוקפים בהמוני גברים לבושים בתיאום מושלם בחליפות בדרכם לעבודה. כשברקע, נשקפים הרים ציוריים ושדות ירוקים.
שהינו לילה אחד באזור Hakone במלון ספא בחדר Ryokan, חדר יפני מסורתי. ממש כמו שחלמתי לישון בו. מעולם לא חשבתי שאתרגש כל כך לישון על מזרון, על הרצפה ולהסתובב כל היום בקימונו.
האכילה הייתה על כסאות נמוכים על הרצפה וכל ארוחה הייתה מורכבת מאינסוף צלחות קטנות ומעוצבות. האוכל היה נפלא, צבעוני, מזין וציורי. עבודת אומנות של ממש. תענוג צרוף וחוויה מרוממת רוח.
נוסף לכל אלו, הייתה מיוחדת עבורי החוויה של שהייה לבדי בספא של המלון בו טבלתי ערומה כביום היוולדי במעיין חם בטבע. למחרת בבוקר ירד שלג והנוף היה בלתי נתפס. מצאתי את עצמי טובלת באמבטיה יפנית מעץ במרפסת, מתבוננת בשלג יורד ומנסה להבין אם כל זה חלום פרי דמיוני. עשינו טיול קצר בAncient Cedar Avenue והמשכנו לשמורת הטבע Onshi-Hakone Park.
בדרכנו לטוקיו, כשעזבנו את הכפר והטבע הייתי מעט מאוכזבת. הרגשתי שאת החוויה האותנטית והמרגשת של יפן השארתי מאחור. לא היה לי מושג עד כמה אתאהב בטוקיו ושלפני עוד הרפתקאות רבות.
בתחנת הרכבת בטוקיו, לאחר שחיפשנו זמן רב וכמעט והתייאשנו, מצאנו מקום ידוע ופשוט של ראמן ייחודי Rokurinsha.
חיכינו קרוב לשעה בתור כדי להזמין במכונה כרטיס ולבסוף אכלנו ראמן עשיר ונפלא. שונה מכל ראמן שאי פעם אכלנו במערב.
באותו הערב אכלנו בסושי Hakkoku. הגישו לכל אחד מאתנו שלושים חתיכות מתוכן כמעט עשרים היו ״נועזות״ מדי עבורי ובן זוגי נאלץ ״לחפות עליי״ ולאכול אותם במקומי, בכדי לא להעליב את השף. לאחר שכמעט התעלף מאכילת חמישים חתיכות סושי חזרנו שיכורים מסאקה חם ושבעים למלון.
למחרת כמעט נבלענו לעולמי עולמים מרוב תדהמה והתרגשות מדוכני האוכל של קניון Takashimaya Shinjuku. קניון מרהיב שקומת האוכל בו גורמת לסלפרידג'ס והרודס להיראות כמו בדיחה עלובה. טריות האוכל, המבחר והאסתטיקה הן משהו שלעולם לא אוכל להסביר במילים. בקומות האחרות של הקניון בהן ראינו נשים יפניות עם קארה מושלם, עושות שיעורי התעמלות מול מסך דיגיטלי ושיעורי הבישול שהיו שם היו צבעוניים ודי מצחיקים.
בהמשך בילינו באזור Harajuku, ברחוב הידוע וההמוני Takeshita Street שמרגיש מעט כמו הגריסה היפנית של שוק קאמדן שבלונדון.
נקלענו בטעות למקום שנקרא- Fruit Picnic ובו נערות יפניות שאוכלות מאכלים שעשויים מתותים ויושבות לפיקניק של תה ועוגה בבית קפה צבעוני ותיאטרלי. מאוחר יותר אכלנו סנדוויץ' קובה מעלף ב- WAGYUMAFIA THE CUTLET SANDWICH
אין דרך להסביר כמה התפעלנו מחנות הספרים- Tsutaya Books Daikanyama
אם תלכו למקום אחד בטוקיו אני מקווה שזה יהיה זה. העיצוב הייחודי. השילוב של חנות המוסיקה, הסרטים והספרים עוררו בי כל כך הרבה השראה וסקרנות לחקור ולגלות אומנות, מוזיקה ויוצרים חדשים. המתחם הוא ענקי ומומלץ לבלות בו זמן רב ולחקור את כולו.
בערב מצאנו את עצמו בקלאב יפני רוקדים כאילו אין מחר. כל היפנים שסביבנו רקדו באלגנטיות מאופקת אבל אנחנו ממש איבדנו את עצמו לדעת. רקדנו עד שכרון חושים כמו זוג תיירים נלהבים במיוחד.
למחרת נהנינו ללכת בפארק Yoyogiוזכינו במקרה ללכת לחנות של בובות יקרות ערך שהיפנים אוספים כפטיש ביזארי. בובות אשר זוכות לטיולים בעגלה מיוחדת כשאנשים מבוגרים ותמוהים מלבישים ומטפחים אותם.
באותו היום חצינו את הצומת הידוע Shibuya Crossing ובילינו שעה וחצי בתור בשביל לאכול ראמן פשוט ונפלא. לאחר שחיכינו זמן רב כל כך, קיבל כל אחד מאתנו טופס למלא ולשבת מול בוטקה קטן מעץ. תריס נפתח והמנה הוגשה לנו. בסך הכול היו במסעדה הפשוטה הזאת אולי עשרה מושבים אבל בחוץ חיכה תור אינסופי של לקוחות רעבים אך מאופקים וסבלניים.
ביקרנו גם במסעדה שהיא חלק מרשת מסעדות טפניאקי מעולות SHINJUKU SERYNA
לקח לנו זמן רב למצוא את המסעדה שמוחבאת באתר בנייה. כשהתיישבו הלבישו לנו סינר בישלו מולנו אוכל אגדי ופיטמו אותנו כהוגן. שבענו ונהנינו מאד.
מאחר וזה היה ערב יום ההולדת ארבעים של בן זוגי גררתי אותו לבניין גבוה שכל כולו מוקדש לקריוקי. בליווי תלבושת צבעונית, מצלתיים ואורות דיסקו, שרנו יחד בקולי קולות שירים של מדונה וקווין.
ביום האחרון לטיול, אכלנו צהריים במסעדת סושי נפלאה מקומית Futaba Sushi
והגשמתי סוף כל סוף את חלומי. הלכנו לראות מערכה אחת איטית אך מרהיבה של תאטרון קבוקי מסורתי Kabuki-za Theatre.
למרות כל אלה מה שהיה מרגש במיוחד היה שלמרות שבן זוגי שכח את המצלמה שלו עם כל התמונות והזיכרונות במונית מקומית, למרות שלא לקחנו אפילו קבלה ולא היה לנו מושג איך לאתר את נהג המונית בטוקיו הסואנת. הנהג חיפש אותנו במסעדה בה היינו וכשלא מצא אותנו שם הוא נסע כל הדרך חזרה למלון בו אסף אותנו והשאיר את המצלמה שלנו בקבלה. דבר כזה מקובל וצפוי שיקרה רק ביפן.
מטיילים רבים מספרים שקרה להם בדיוק את אותו הדבר. שלא כמו בניו יורק או בכל עיר אחרת. היפנים יעשו כל שביכולתם להשיב לתייר מצלמה או פריט יקר ערך שאבד לו.
מרוב שזללנו בלי דעת והתרוצצנו ללא היכר, לא הספקנו להגיע למוזיאונים ולחצי מהמקומות שתכננו לראות. עזבנו את טוקיו בתחושה שלא הספקנו לראות אפילו מעט ממה שיש לעיר הנפלאה הזאת להציע. ונשארנו עם טעם של עוד...
הטיול ליפן היה עבורי לא רק חוויה של תענוגות והנאות מסחררת חושים, אלא גם תזכורת אמיתית על כמה גדול העולם שלנו וכמה החיים יכולים להיות נפלאים. הבנתי עד כמה עולמי הוא קטן והתעוררתי לגלות תרבות שונה ואחרת לחלוטין משלי.
נפעמתי לראות את הטקסיות והכבוד שהמקומיים רוכשים, לא רק לתרבות והמסורת שלהם, אלא גם לכל פעולה קטנה ואלגנטית שהם עושים.
מהגשת ספל תה, כשיד אחת מונחת בעדינות בתחתית הספל בעוד השנייה עוטפת את הספל ומופנה באופן מזמין לכיוונך, ועד שלב התשלום, כשהמוכר אינו לוקח ישירות את כרטיס האשראי, אלא כרטיס האשראי מונח על מגש קטן שחוצץ באלגנטיות בין הקונה לספק. מספק השירות מחזיק את המגש בשתי ידיו בעודו קד קידה קטנה של נימוס.
אין ספק שהיפנים רוכשים כבוד, בן אם זה לרכב בו הם נוהגים או לעבודה שלהם, אותה הם מבצעים ברצינות ומסירות מלאה.
בהתבוננות מהצד, נהניתי ממפגש שראיתי בין נוסע בתחנת רכבת שקנה כרטיס מפקידה בתחנה. זה נראה היה לי כמו מחול מדויק ועדין בין שני אנשים זרים אך מנומסים המדברים שפת סתרים שאינני מכירה. כל מבט ותזוזה סימלו עולם ומלואו וכל אחד מהם היה מחושב ומדויק בשפת גופו.
יפן לימדה אותי סבלנות, כבוד וסקרנות מחודשת לעולם שסביבי. היא מילאה אותי בשמחה ועוררה בי חלומות חדשים.
מעתה ועד עולם , הבטחתי לעצמי שבכל פעם שאתרגז יתר על המידה, ממשהו קטנוני שמתקיים בעולם המידי שלי, אזכיר לעצמי שביפן הילדים בבית הספר עכשיו בהפסקה. עם בגד תכלת וכובע אדום. הם עכשיו רצים וצוחקים.
פורסם לראשונה 26/04/2019 21:10
חוויה יפנית. צילומים: תמי פדרמן
מומלצים
