התפתחות מדאיגה בתולדות הגרפיטי היהודי
מהכיתוב על ארמון בלשאצר, דרך ברוך ג'מילי ונחמן מאומן ועד התיירת הישראלית בקולוסיאום, הולכים הגרפיטאים העבריים ומיטמטמים
(צילום: ANSA)
את הגרפיטי העתיק ביותר בקורותיו של עם הספר כתב אלוהים. הוא כתבו במו ידיו, או בידי אחד ממלאכיו, על קיר ארמונו של בלשאצר מלך בבל. הכתובת הופיעה יש מאין בשעת משתה שבמהלכו לגמו ההוללים מגביעי פולחן שנשדדו מבית המקדש. איש מחכמי בבל לא ידע לפרש את המשפט הכתוב בלשון הארמית, עד שקבע דניאל העברי כי המילים "מנא מנא תקל ופרסין" מנבאות את חורבנה של ממלכת בבל בידי הפרסים. מכאן נלקח המשפט "הכתובת הייתה על הקיר" שבה משתמשים כדי לנזוף במי שלא שעו לאזהרה ברורה והמיטו אסון.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
המעשייה מתקשרת עם הידע ההיסטורי. בלשאצר היה נסיך הכתר של ממלכת בבל ובשנת 539 לפני הספירה יצא אביו המלך לשדה המערכה ונוצח בידי כורש מלך הפרסים. כידוע, התיר כורש לגולים היהודים בבבל לשוב לארצם ולהקים את בית המקדש.
גם הגרפיטי החשוב האחרון שיצרה אומת הספר, בשבוע שעבר, לא נכתב בעברית אלא בלע"ז וגם הוא קשור בגורלו של בית המקדש. תיירת ישראלית, שתוארה כמנהלת להקת מחול, כתבה כמה אותיות לטיניות על קיר הקולוסיאום ברומא ונעצרה. האותיות, כך נמסר, הן שמה של להקתה. לא הוסבר מדוע נושאת להקה עברית שם נטול מובן הנכתב באותיות לטיניות ומה הטעם בסימון "הייתי פה", אם איש זולת הכותב לא יידע מיהו זה שהנציח את עצמו?
עוד נטען כי הכותבת לא ידעה מהי משמעותו ההיסטורית של המבנה, או ידעה "אבל כולם עושים ככה", וכי השוטרים האיטלקים נהגו בה בגסות. אזכיר כי יסודותיו של האמפיתיאטרון העצום הזה הונחו בשנת 70 לספירה, השנה שבה השלים טיטוס את דיכוי המרד הגדול והחריב את המקדש. לא חשבתי שהתיירת הישראלית הוונדאלית ידעה זאת, אבל בידרתי את עצמי בהרהור כי לו ידעה, ניתן היה לפרש את מעשיה כביטוי גרפי ל"כאשר יענוהו כן ירבה וכן יפרוץ". כשם שמטס חיל האוויר מעל אושוויץ מבטא את עוצמתם של צאצאי המושמדים, כך מבטאת להקת מחול ישראלית, ששמה מוטבע במקום שבו הושלכו השבויים העבריים לאריות, את חיוניותם ועליצותם הדווקאית של צאצאיהם.
בין שני מופעיה אלה של התרבות העברית משתרעת היסטוריה יהודית בת כמעט 2,600 שנה, וברור שבמשך הזמן הזה נכתבו המוני גרפיטי יהודיים. נזכרתי בשניים. הראשון הוא הכתובת המפורסמת "פלמ"ח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!" על מבנה תחנת השאיבה בשער הגיא.
ג'מילי, מלוחמי חטיבת "הראל" הפורצים לעבר ירושלים הנצורה, גבה מחבריו הבטחה שאם ייפול בקרב יחליפו את פ"ת בפ"נ – פה נקבר. הוא האריך ימים ואפילו זכה לשמוע את "הבלדה על ברוך ג'מילי" מפי שלמה ארצי. ביום העצמאות ה-63 אמר מזכיר הממשלה צבי האוזר כי הכתובת הזו, המבטאת את רוחה של מלחמת השחרור, תחודש ותישמר, ואכן מחדשים את צבעה כמו את צבע המשוריינים החונים לצד כביש מס' 1 ועוקרים ממקום למקום כל אימת שמרחיבים אותו.
הגרפיטי החשובים האחרים משוקעים בזיכרוני לאין מנוס, כי אין מקום בארץ, לא חורבה ולא גדר, הפנויים מהם. אלה הכתובות "נ נח נחמ נחמן מאומן" הגורמות לכך שאני מתעב את האדמו"ר התימהוני אף שכתב סיפורים יפים מאוד.
ארבע הכתובות הללו מסמנות התפתחות מדאיגה בקורותיה של תרבות הגרפיטי היהודית. כל אחת מהן טיפשית מקודמתה. האם רק הגרפיטאים הולכים ומיטמטמים או שמא הם מייצגים אותנו? השאלה מוצגת עוד לפני שפתחנו בדיון על כתובות הקעקע, שאינן אלא גרפיטי על עור האדם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ירון לונדון
צילום: שרונה גיא
מומלצים
