מדליקי המשואות: "דווקא הפסיפס עושה אותנו מיוחדים"
ד"ר סלמאן זרקא וד"ר הודיה אוליאל גילו ששניהם השלימו את לימודי הרפואה בטכניון. בת-גלים שער ומארי "מאמו" נחמיאס נאחזו באחדות הישראלית במטרה להתגבר על האסונות שחוו. רגע לפני שיעמדו על הבמה בהר הרצל, הפגשנו משיאי משואות שמצאו חיבור מיוחד
מחרתיים (רביעי), כשישראל כולה תעשה את המעבר החד מזיכרון לעצמאות, מאבל לשמחה, יתייצבו 16 משיאי המשואות של יום העצמאות ה-71, חמישה עשר ישראלים גאים ויהודי-אמריקני אחד, על רחבת הטקס בהר הרצל ויצהירו "ולתפארת מדינת ישראל". כבכל שנה, משיאי 12 המשואות - שמייצגות את 12 שבטי ישראל - הם קבוצה מגוונת, הטרוגנית, שמהווה מיקרוקוסמוס לישראלים שחיים במדינה. איש-איש בתחומו, איש-איש בפועלו. ולמרות ההבדלים המהותיים, ניתן למצוא ביניהם גם חיבורים מפתיעים.
בשבוע שעבר, בהר הרצל, נפגשו שני זוגות של משיאי משואות לשיחה על פועלם, הדרך שעברו, ההתרגשות שאוחזת בהם ובעיקר ההתמודדות עם הקשיים, או "האתגרים" כפי שאחד מהם מגדיר זאת, בדרך לקבלת הכבוד העצום.
אל"מ (במיל') ד"ר סלמאן זרקא וד"ר הודיה אוליאל
פער הגילים ביניהם ניכר. כך גם הפער בניסיון המקצועי ובהישגים האישיים שכל אחד מהם השיג. כל זה לא הפריע להודיה אוליאל (28), סטאז'רית בבית החולים קפלן שצפויה להפוך לרופאה הראשונה בישראל עם שיתוק מוחין, ולאל"מ (במיל') ד"ר סלמאן זרקא (55), מנהל המרכז הרפואי זיו שבצפת, לשבת יחד ולפתח ביניהם שיחה קולחת על מקצוע הרפואה ועל ההתמודדות עם כל מה שעמד בדרכם לאורך הדרך. במהלך שיחתם גם גילו השניים כי שניהם השלימו את לימודיהם באותה הפקולטה לרפואה בטכניון.
"החיים מלאים אתגרים, מילה שאני אוהב יותר מאשר קשיים", החל ד"ר זרקא לגולל את סיפור חייו כשהוא שם דגש על השפעתם של הוריו: "מעבר למרכיב העדתי, אני מגיע מכפר בגליל של שנות ה-80, ממשפחה ברוכת ילדים וענייה. הוריי לא ידעו קרוא וכתוב, הם נלחמו ועבדו מאוד קשה כדי שיהיה לנו אוכל בבית. הם נאבקו, אבל הטמיעו אצל כל הילדים שהשכלה והתפתחות זה מרכיב מאוד חשוב".
לדברים אלו בדיוק התחברה אוליאל, שמתניידת בשגרת יומה עם קב שמסייע לה בהליכה. "ההורים שלי היו צריכים להתמודד עם חוסר ודאות מאוד משמעותי. כשנולדתי אמרו להם שהפגיעה שלי תהיה גם קוגניטיבית, עם מרכיב של פיגור שכלי, והעובדה שלמדתי בחינוך רגיל כמו אחים שלי - וגדלתי בסביבה רגילה וחלמתי כמו כל בן אדם רגיל - שייכת להם בתור אלה שתמיד שידרו לי את זה. כשאמרו לי שאני מדליקה את המשואה, הרגשתי שזה מגיע להם".
דרך ארוכה עברו השניים עד שהגיעו למקום שבו הם נמצאים כיום. הודיה סיפרה על הקשיים שבדרך, על ההתמודדות עם המטלות שנראות לרבים כפשוטות ביותר אך דרשו ממנה מאמץ מיוחד, וכן על החלום מגיל צעיר להיות רופאת ילדים: "עברתי חמישה ניתוחים אורתופדיים לאורך הילדות, וזה היה שיקום מאוד ארוך. הייתי מאושפזת ורואה ילדים מגיעים, ומדמיינת איך יום אחד גם אני אהיה רופאה".
גם סלמאן, שנולד בפקיעין שבגליל העליון וכיום מתגורר בעספיא שבכרמל, נאלץ להתמודד עם מסלול חיים לא פשוט. מי שהגיע לנהל בית חולים בישראל, ועוד קודם לכן שירת במשך עשורים בצבא ובתפקידו האחרון שימש מפקד שירותי הרפואה של צה"ל, לא ידע בתחילת לימודיו במסגרת העתודה הצבאית לשאול שאלות בסיסיות בעברית תקינה, מה שהקשה במידה ניכרת על התנהלותו.
באופן מפתיע, בסיכום השיחה בין זרקא ואוליאל העלה מנהל בית החולים בצפון בפני המתמחה לעתיד הצעה מעניינת במיוחד: "שמעתי על הודיה עוד לפני שנפגשנו כאן, וחשתי הערכה רבה לרוח שהיא מביאה איתה, ליכולת לקחת את המגבלה הפיזית ולהפוך אותה למשהו שהיא מתמודדת איתו ומתקדמת איתו. הצעתי להודיה לבוא ולחזק אותנו בפריפריה הצפונית ולהתמחות אצלנו - יש לנו מחלקת ילדים נהדרת".
בת-גלים שער ומארי "מאמו" נחמיאס
כמעט 20 שנה חלפו מאז התאפרה בפעם האחרונה מארי "מאמו" נחמיאס בת ה-93, שורדת שואת יהודי תוניסיה ומי ששימשה אם אומנה ללא פחות מ-52 ילדים לאורך השנים. שושלת משפחתית מפוארת של שמונה ילדים, עשרות נכדים ונינים אין-ספור יש למארי, אך מאז שנפטרו שניים מילדיה הביולוגיים היא לא הייתה מסוגלת להתגנדר לכבוד אירועים. עד לצילומים של מדליקי המשואות השבוע בהר הרצל.
את הדברים הללו סיפרה מארי, רגעים לאחר שיצאה מחדר האיפור, למי שמכירה היטב את התחושה של אובדן ילד - בת-גלים שער, אמו של גיל-עד, שהוא וחבריו נפתלי פרנקל ואיל יפרח נרצחו באכזריות בידי מחבלי חמאס לאחר שנחטפו.
"מאיפה הכוח לטפל בכל כך הרבה ילדים?", תהתה שער בפני נחמיאס על פתיחת ביתה לילדי האומנה. "כשהבן שלי גסס נדרתי נדר לאלוהים שיציל לי אותו, וכל מצווה שיש נעשה", השיבה נחמיאס, שסיפרה כי קיבלה והכילה כל ילד אומנה, ללא קשר למצבו הבריאותי או לרקע שממנו הוא מגיע. "כולנו בני אדם שברא אלוהים. מה זה משנה ערבי או יהודי". היא הוסיפה שכשגדלה בתוניסיה, בני כל הדתות היו מאוחדים וחיו יחד - בחיבור ובשיתוף.
לתפיסה זו של אחדות מתחברת בת גלים, מי שמקדישה את חייה לנושא מאז רצח בנה. "הרוח של האחדות והאופטימיות שהייתה כאן באותם ימים גרמה לנו לאיזשהו רצון להמשיך מתוך הטוב ולא לחכות שיהיו חס וחלילה עוד טרגדיות, עוד אסונות, כדי לראות את המסוגלות שלנו כחברה", אמרה שער. על הכוחות שמצאה כדי לשקם עצמה מהכאב והאובדן של גיל-עד בנה סיפרה: "אנחנו מגיעים הרבה פעמים בחיים לצמתים, ואין הרבה ברירה - זה ממש להיות או לחדול, ואני מקבלת הרבה כוח מהאמונה ותחושה שזה כרגע מה שיש. עם זה נמשיך ועם זה ננצח - עם כל הקושי".
פרט ליום האחדות שאותו מציינות משפחות שלושת הנערים בכל שנה, הקימה בת גלים יחד עם בעלה אופיר את עמותת "סאנשיין", ולאחרונה החלה לקדם תחרות גלובלית לקידום חיבורים בין יהדות ישראל לתפוצות. "לפעמים אנחנו רואים את ההבדלים, את השוני, את המרחק שיש בין אחד לשני ולא תמיד זוכרים שבסוף אנחנו עם אחד. המדינה הזאת נוצרה מפסיפס מאוד מגוון של אנשים, אבל דווקא הפסיפס הזה עושה אותנו כל כך מיוחדים, ולא צריך להיבהל מזה".
השתיים סיכמו את המפגש ביניהן בתקווה משותפת לקידום השמחה, האחדות והטוב יחד. מפעל החיים המפואר של מארי נחמיאס שכלל 52 ילדים וילדות כבר נמצא מאחוריה, בעוד זה של שער, למרות הכאב הגדול שממנו הוא נובע, נמצא רק בתחילת דרכו.
לפנייה לכתב/ת 
