"כל ילד שייכנס לגן ידע מי הייתה הדר"

ארוחת שישי בבית משפחת כהן. בני המשפחה מתבדחים יחד עם הדר על עתידה כלוחמת במשמר הגבול. בכל זאת, עדינותה יחד עם מבנה גופה הקטן והחיוך שנדמה כי סרב לרדת מפניה, מקשים עליהם לדמיין אותה בסיטואציה לוחמנית. אבל היא, בביטחון מעורר ההשראה שהוביל אותה לבחור בדרכה הצבאית הקצרה מדי, מבטיחה: "חכו ותראו, אתם עוד תשמעו עליי, ותשמעו עליי הרבה".

איש מהם כמובן לא שיער שזהו סוף השבוע האחרון של הדר בבית. ימים אחדים לאחר מכן נרצחה בפיגוע בירושלים, תוך שהיא מוכיחה את אומץ לבה, את היותה לוחמת. קצת יותר משלוש שנים עברו מאז, ואת האמירה המצמררת הזו הפכו בני משפחת כהן למפעל חייהם. "המשפט הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו", מספרת אמהּ סיגלית. "מאז שהדר נפטרה אנחנו דואגים לזה, להנציח אותה, שישמעו עליה, ושישמעו עליה הרבה. שיכירו בה כסמל של גבורה שישאיר חותם לדורות רבים".

השיחה האחרונה

מספיק להיכנס לבית משפחת כהן כדי להבין את העוצמה שבה הזיכרון של הדר תופס מקום בחייהם. "עד סוף ימי אנציח אותך", ספד לה בהלווייתה אביה עופר והצדיע לבתו, "ולא אתן לאף אחד לשכוח אותך". משפט כואב שמוביל אותו עד היום.

משפחת כהן(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

על דלת הכניסה לביתם באור יהודה מודבקים סטיקרים עם תמונתה של הדר, שאותם הם מחלקים לכל אורח, וכמעט אין חלל בבית שבו לא נמצאת תמונה שלה מחייכת. "היה לה חיוך כובש", מספרת סיגלית, "בכל התמונות שלה מאז שהייתה תינוקת היא תמיד חייכה".

סביב אותו שולחן אוכל בביתם, פוגשים סיגלית ועופר את אנה קוגן, מאיירת ואמנית גרפיטי. הם כבר רגילים לדבר על הכאב ועל האובדן. בעל כורחם החיים לימדו אותם את המיומנות הנוראית הזאת. מאז שנרצחה מגיע עופר לספר את גבורתה לכל מחזור טירונים שמתגייס למשמר הגבול. הוא מבקר בבסיסים של צה"ל, במכינות קדם צבאיות ובבתי ספר. "חשוב לי שסיפור הגבורה שלה יישמע ושההנצחה שלה תעבור מדור לדור", הוא מסביר.

אנה, לעומת זאת, אינה בן אדם של מילים, אבל הרגש שלה מתבטא בשתיקה וברגישות המיוחדת שבה היא שואלת שאלות ומבקשת לדעת עוד ועוד פרטים על הדר. ייקח זמן עד שנבין כמה המפגש הזה ביניהם נכנס לה ללב וכמה הכאב הגדול שעימו הם מתמודדים, הפך בזמן קצר להיות בזעיר אנפין גם הכאב שלה.

הדר נרצחה על ידי מחבל בשער שכם בירושלים, חודש לפני יום הולדתה ה-19 וחודשיים בסך הכול לאחר גיוסה לצה"ל. "ערב לפני הפיגוע היא התקשרה אליי בהתרגשות וסיפרה לי שהיא יוצאת לפעילות ראשונה, ביקשה שאאחל לה הצלחה", סיפר עופר לאנה, שהתקשתה להבין כיצד לוחמים עם כל כך מעט ניסיון נשלחים לפעילות באזור כה נפיץ. "זאת הייתה תקופה של הרבה פיגועים, במיוחד באזור הזה של ירושלים. התחננתי שתזהר, שתשמור על עצמה".

הדר כהן(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

הדר הגיבה במהירות, שלפה את נשקה ובקור רוח ובמיומנות חיסלה את המחבל, ובכך הצילה את חייה של רווית. שניות ספורות לאחר מכן הגיח מחבל שלישי מאחור וירה שני כדורים בראשה של הדר. היא נפצעה אנושות, ובבית החולים נקבע מותה.

"באותו יום ישבתי בעבודה וראיתי באינטרנט שהיה פיגוע בשער שכם ושיש שתי פצועות קשה ממשמר הגבול. כשראיתי את התגיות הצהובות ידעתי שהדר שם ושהיא נפגעה", משחזר עופר. "הדר הצילה הרבה אנשים, זה היה אמור להיות פיגוע גדול. בתחקיר האירוע התגלה שהמחבלים נשאו נשקים, סכינים ומטעני נפץ, ותכננו פיגוע רב נפגעים".

הצילה הרבה אנשים. כהן(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

סיגלית ממשיכה אותו: "טירונות זה ארבעה חודשים, אבל אחרי חודשיים-חודשיים וחצי מתחילים להוציא את החיילים לשטח, לראות מקרוב, להרגיש. זאת הייתה הגשמת חלום עבור הדר, היא כל כך רצתה להיות לוחמת ולתרום למדינה. החלום שלה התגשם ועבורנו זה הפך לסיוט, חלום שחור וארור. נאלצנו לקבל במקומה את אות עיטור המופת על גבורתה, משהו שהיא חלמה עליו מאז שהייתה בת 16".

"היא מלווה אותי"

בסמוך לסלון נמצא החדר שבו ישנה הדר, יחד עם אחותה מור. במשך שנים הן ישנו יחד, מיטה מול מיטה, נרדמות מצחוק או משיחות עמוקות אל תוך הלילה. כשלושה חודשים לאחר שהדר נהרגה, מור הייתה נרדמת כשהיא מביטה אל החלל שנוצר בחדר כמדמה את החלל בליבה, מתגעגעת ומשחזרת את רגעיהן האחרונים יחד. לאחר מכן החליטה לשנות אותו לזכרה.

"הדר תמיד רצתה שנשנה את החדר, שנעצב אותו מחדש", היא מספרת. "היה לה ראש מאוד אמנותי, ומהרגע שעברנו לגור בבית הזה היא פנטזה על השינויים שנעשה בו. במשך שנים סירבתי לה, ושלושה חודשים אחרי שנהרגה, הקושי שלי לראות את המיטה שלה ריקה הוביל אותי לעשות זאת. גם בלעדיה, החדר הזה מייצג עבורי חדר של אחיות, של שתיים. זה לא ישתנה, והיה לי חשוב לשמור על זה בשינויים שעשיתי.

"הטפט הזה היה הדבר הראשון שהוספתי", היא מצביעה על ציור מהפנט של יער מלא בפרחים שממלא את אחד מקירות החדר. "איך שראיתי אותו ראיתי גן עדן, אופק ללא סוף, מנהרה מלאה באור. ראיתי את הדר שם. בנוסף, את התמונה הזו של הדר מיום הגיוס הנחתי בדיוק איפה שהדר ישנה, איפה שראשה היה מונח".

השאירה חלל ענק אחריה(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

הן היו שונות מאוד, ובמובנים מסוימים מור הרגישה שהדר משלימה אותה. "אין יום או לילה שאני לא חושבת עליה", היא כואבת. "היא מלווה אותי בכל דבר שאני עושה. הנצחה מאפשרת לאדם שאיבד מישהו חשוב לא להתעסק באובדן וליפול לבור עמוק, אלא להתעסק בהנצחה".

הנצחה כדרך התמודדות היא אולי אחד המאפיינים הבולטים ביותר של משפחת כהן. 14 תינוקות נולדו עד כה על שמה של הדר, לזכרה הוקם גן ילדים ובית מדרש, נתרמו שלושה ספרי תורה, הוקם עמוד פייסבוק לזכרה עם למעלה מ-11,000 עוקבים וישנה גם אנדרטה לזכרה במקום נפילתה בשער שכם, ושתי פלוגות מג"ב על שמה – עוז והדר.

בימים אלה נבנה מרכז הדר, שמוקם לא רחוק מאזור מגוריה באור יהודה, ובו ישנו גן ילדים, וייבנו שני בתי כנסת. מעליהם יוקם אולם הנצחה גדול שבו יתנהל מרכז הכנה לצה"ל ומרכז מתגייסים. על הקיר מול המרכז, בכניסה לגן הילדים, אל מול חלקת אדמה קטנה שבה ישתלו עצי הדר, שוכן הקיר שעליו תצייר אנה לזכרה של הדר. "זה כיוון הנצחה טוב", אומרת סיגלית, "כי היא מאוד אהבה אמנות".

ציור הקיר בגן הדר(צילום: תומריקו)

במשך כמה חודשים עיכלה אנה את המפגש ולמדה להכיר את הדר. ביום חמים אנחנו פוגשים אותה שוב באור יהודה, מציירת על הקיר, מרוכזת כולה בהנצחה. "התחברתי להדר בדרך האישית שלי", היא מספרת, "כל הזמן הזה חשבתי עליה, חיפשתי וקראתי עליה. כל הזמן הייתה לי בראש השאלה איך לעשות את זה נכון. זה פשוט נכנס לי לתוך הלב. ראיתי כמה חשוב למשפחה להנציח את הדר ואני שמחה שאני יכולה לקחת בזה חלק, לספר לעוד אנשים על מה שקרה, שאף אחד לא ישכח.

"אני אמא בעצמי, אני יודעת מה זו אהבה של אמא", היא ממשיכה. "זה לא פשוט לעבוד על יצירה שמבוססת על סיפור כל כך עצוב. זה פוגש אותי במקומות האלה, אני חושבת על ההורים ומעמידה את עצמי במקום שלהם וזה נורא מפחיד. אני מקווה שהם יראו את היצירה וירגישו משהו שיחזק אותם, שהיצירה תשקף את הדר ואת מי שהיא הייתה. ליבו של הציור יהיה עץ הדר, שבתוכו תיווצר מין אשליה כזו שמתוך העלים נוצרות הפנים שלה, של הדר. זה עץ שעומד בגינה, ויש לידו גבעה שבה ילדים משחקים. רציתי לשלב בציור את הטבע, כי בעיניי הטבע הוא נצחי, כמו הזיכרון של הדר".

הוריה של הדר כהן עם האמנית אנה קוגן ובעלה מקס פילנקו(צילום: דנה קופל)

שעות אחדות לאחר מכן מגיעים למקום סיגלית ועופר. אנה, שרואה אותם מתקרבים ממרומי הסולם שעליו היא עומדת, מתקשה לעצור את הדמעות. "אני שמחה שרואים פה את הדר מחייכת", אומרת לה סיגלית בהתרגשות. "היא הייתה ילדה מלאת שמחת חיים ואני מקווה שגם הילדים שיגדלו כאן, בגן על שמה, יהיו כאלה. החיים שלה נעצרו מוקדם מדי. היא לא הספיקה להתחתן, להביא ילדים. אני שמחה שלפחות יש גן על שמה – אם היא לא זכתה לילדים משלה, לפחות יש ילדים שבאים לגן שלה. זה מדהים, מרגש ומצמרר. הדר נולדה פה באור יהודה. גדלה פה, התחנכה כאן. מכאן היא יצאה לצבא שלא חזרה ממנו. לפחות הנוכחות שלה נשארת פה גם כשהיא איננה. באיזשהו מקום החיים המשיכו, ומשמח אותנו שאנשים ידעו ויזכרו מי היא הייתה ומה היא הייתה".

השעה כבר ארבע אחר הצהריים, הגן סיים את שעות פעילותו וילדים והורים רבים נאספים סביב הציור. "מי זאת בציור?" הם שואלים, ואנחנו מנסים למצוא את המילים להסביר להם. "זה לדורי דורות הגן הזה, הדר מונצחת", אומר עופר בגאווה. "יש מה ללמוד מילדה שהקריבה את החיים שלה, צריכים להעביר את המורשת הלאה. כל ילד שייכנס לגן ידע מי הייתה הדר כהן".