הקורבן כאידיאולוגיה: עלייתם ונפילתם של המסעות לפולין
רוח המפקד של מנחם בגין שינתה בסוף שנות ה-70 את שיח השואה והובילה למיזם שילווה את בני הנוער עד היום. 40 שנה אחרי הוא עדיין מבוסס על ההנחיה השנויה במחלוקת שלפיה כל תלמיד צריך להרגיש כאילו גורל הנרצחים נועד להיות גורלו. כיום מדובר במונופול מפוקפק של משרד החינוך, שמהווה מעמסה כלכלית על ההורים ויישום מטרותיו חלקי בלבד. זמן לעשות חושבים
כמה הבהרות לפני שאגש לעניין: 1) העיסוק בנושא השואה הוא בעל חשיבות רבה בעיניי ותופס חלק גדול משגרת יומי. 2) לא הייתי דן בנושא המשלחות לפולין לולא חוויתי את המסע בעצמי. 3) אין לי התנגדות עקרונית למסעות הנוער, אולם אני מתנגד נחרצות לדרך שבה הם "צועדים" כיום. אני גם תוהה מדוע רק לפולין (ראו להלן). 4) אני מתייחס למסעות "המולאמים" בלבד, קרי אלה שמשרד החינוך פורס עליהם את חסותו מ-1988 ועד היום. היו משלחות כבר בשנות ה-60 והיו גם משלחות של התנועה הקיבוצית באמצע שנות ה-80. גם כיום יש משלחות שאינן ממסדיות, וניתן ורצוי לדון בהן. 5) מדובר בנושא מורכב שניתן לכתוב עליו רבות. בחרתי כמה נקודות התייחסות וזאת במסגרת המקום שניתן לטור זה.
לאחר הדיסקליימר הזה אפשר לגשת ולגעת באחד הנושאים החשובים המעסיקים אנשי חינוך וחוקרים מתחום החברה הישראלית והשואה.
לפני כמה שנים השתתפתי, ולא בפעם הראשונה, כמחנך מלווה במסע לפולין. המשלחת שעמה יצאתי מנתה כ-140 נערים ונערות ואחד מתפקידיי היה להדריך קבוצה של 18 משתתפים. ההדרכה נעשתה בעיקר בשלב ההכנה (במסע עצמו ההדרכה נעשית בדרך כלל על ידי מדריכי יד ושם או מוסדות מוכרים אחרים, והמחנכים המלווים עוסקים בתמיכה ובפעילות משלימה). באחד ממפגשי ההכנה, שעסק בקשר המשפחתי של המשתתפים לעבר הטראגי של העם היהודי, שמתי לב שאחת התלמידות יושבת שפופה ומצוברחת. רשמתי לעצמי לקיים עמה שיחה מיד עם סיום הפעילות וכך אכן עשיתי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לשאלתי מדוע נפלו פניה במהלך הפעילות נעניתי בתשובה שלא ידעתי כיצד להתייחס אליה. היא טענה שהייתה עצובה מפני שאין לה כל קשר משפחתי, עקיף או ישיר, לשואה. התשובה המדהימה שקיבלתי לא צמחה בחלל ריק והיא תולדה של שינוי עצום שהתרחש בתודעת השואה בציבור בישראל מקום המדינה ועד היום. לא זה המקום לפרוס את רשימת הגורמים שהביאו לשינוי, אבל למערכת החינוך, שהיא "התא הראשון" של המדינה, יש בוודאי חלק משמעותי בכך.
שנות ה-80, שבהן החל מפעל המסעות לפולין, היו מכריעות בכל הנוגע לטיפול של מערכת החינוך בנושא השואה. במידה רבה, "שיח השואה" שעוצב בהן מלווה את המערכת עד היום, עם שינויים כאלה ואחרים ולא בהכרח חיוביים.
טורים נוספים של ד"ר תמיר הוד:
ב-1980 שונה חוק החינוך הממלכתי משנת 1953 ונוסף לו תיקון שקבע כי "מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך במדינה על תודעת זיכרון השואה והגבורה". שר החינוך זבולון המר, שפעל לקידום החוק, טען שכל תלמיד צריך להרגיש את מה שחשו ניצולי השואה "כאילו גורלם של הנרצחים נועד להיות גורלו שלו עצמו". ניתן לשער שתלמידים המאמצים את מטרת החוק כפי שנוסחה על ידי השר המר יתקשו לקיים אורח חיים נטול חרדה קיומית, גם אם איום קיומי אינו עומד על הפרק.
ב-1981 נקבע שיחידת הלימוד שעליה הוחלט תצורף לבחינת הבגרות. כך, בתוך כשנתיים, הפך נושא השואה לאחד הנושאים המרכזיים בזהותה של מערכת החינוך.
העיסוק בנושא השואה הוא מן הסתם בעל חשיבות רבה, אבל השאלה הנשאלת מהן המטרות העומדות במרכזו של העיסוק בה. אחת הטענות שעלו נגד הכיוון שאליו הובילה מערכת החינוך את הוראת השואה בתחילת שנות ה-80 הייתה שהיא הפקיעה את השואה מההיסטוריה העולמית ותחמה אותה במסגרת ההיסטוריה היהודית. העיסוק המוגבל בסוגיות הקשורות לשואה ומתן דגש על הצד הרגשי על חשבון השכלתני נועדו לייצר אחדות קורבנית אל מול איומי השעה, תוך טשטוש בין עבר והווה.
במילים פשוטות: כך מצא עצמו הציבור בישראל שומע את ראש הממשלה שלו טוען לקראת מלחמת לבנון הראשונה שהאלטרנטיבה לכניסה ללבנון היא טרבלינקה. חקרתי לא מעט שנים את שהתרחש במחנה ההשמדה טרבלינקה ואני יכול להבטיח שנדרשים מאמצים מערכתיים גדולים במיוחד כדי לייצר השוואות מסוג זה.
אל תוכנית הלימודים שבאמצעותה ביקש הממסד להנחיל את זיכרון השואה הרצוי, ושבהנחלתו יתחבר יליד הארץ באופן רגשי אל גורל עמו וירגיש כאילו הוא עצמו נמצא בציפורני החיה הנאצית, הצטרפה לקראת סוף שנות ה-80 פרקטיקה בעלת השפעה עצומה בתחום הנחלת זיכרון השואה: המסעות לפולין.
משימת ההכנה של המפעל החינוכי הזה הוטלה על אגף הנוער במשרד החינוך ועל מי שעמד בראשו במשך יותר מ-30 שנה, אברהם עודד כהן. ב-1986 הוא הוזמן לפולין להרצות על פעילותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק, ולפני הרצאתו ביקש ממארחיו שייקחו אותו לביקור בטרבלינקה ובמחנות נוספים, כמו גם במרכזי החיים היהודיים שלפני השואה. את בקשתו ליווה במילים "את אחיי אנכי מבקש" - ציטוט המבוסס על פסוק ט"ז מפרק ל"ז בספר בראשית ומלווה את המשלחות עד היום.
"יהודים יוצאי עדות מזרח ומערב, חרדים ומתבוללים, שמאלנים וימניים, ציונים ואנטי-ציוניים, הנאצים לא הבחינו. גם אם היו קיימים ניגודים מעמדיים, עדתיים ואידיאולוגיים - בטרבלינקה, מאידנק ואושוויץ-בירקנאו, נעלמו ההבדלים כלא היו... שם עשונו לעם אחד -העם הנרצח! אנחנו כולנו הננו ניצולי השואה האיומה ההיא. בין אם חווינו אותה על בשרנו ובין אם לאו. היא טבועה בנו, בהווייתנו הקולקטיבית; היא משפיעה על אורחות חיינו, על השקפותינו, ובהיותה חלק חשוב בעברנו - היא משפיעה גם על עתידנו. נרצחים ציוונו לחיות ולזכור… עתה נפתחה האפשרות 'לעלות לרגל' אל גיא ההריגה ולהתייחד עם הקרבנות במקומות הרצחם".
בחינת הציטוט מוצאת מטרה נוספת: אחדות העם. הדברים נכתבו בתחילת 1988, מעט לאחר שפרצה האינתיפאדה הראשונה ושש שנים לאחר מלחמת לבנון הראשונה, שני אירועים מתמשכים שגררו מחלוקת עמוקה וביקורות קשות על נגד מדיניות הממשלה. הם העמיקו את הקיטוב בחברה הישראלית ואף השפיעו על שיח השואה. היו מי שהציעו את האפשרות שזיכרון עברו הטראגי של העם היהודי גרם להתנהלות לא תקינה של ממשלת ישראל כלפי אזרחים בלבנון ובשטחים.
המסמך המסכם של כהן נפתח בכך שהנאצים לא הבדילו בין שמאלנים לימניים, בין יוצאי עדות מזרח ומערב ובין יהודים ממעמדות שונים. השואה הוצגה כאירוע מאחד המגשר על כל ההבדלים והפערים האפשריים בחברה, תוך שימוש במושגים חברתיים משנות ה-80.
סיכום זמני וקצר: במבט לאחור אפשר לבחון אם שתי המטרות העיקריות שהציב אברהם עודד כהן הושגו. הראשונה הייתה טשטוש ההבדל בין "אז" לבין "עכשיו" תוך הנצחת האיום העומד לכלותינו. נראה שמטרה זו אומצה בידי רבים בציבור הישראלי והיא מתוחזקת היטב בידי כמה ממנהיגינו. המטרה השנייה הייתה אחדות העם, וכאן אתם בוודאי לא זקוקים להצגת דוגמאות המעידות על כישלון מוחלט בתחום זה.
כל מה שנכתב עד כה מתייחס אל ראשיתו של מפעל המשלחות לפולין. יהיו מי שיטענו שהרבה השתנה מאז. בחוזר מנכ"ל בנושא המשלחות לפולין שפורסם ביוני 2018 צוינו 15 מטרות המסע בתחום הלימודי, בתחום החינוכי-ערכי ובתחום האישי-חברתי.
ביניהן ניתן למצוא: היכרות עם תולדות העם היהודי, עם מורשת ישראל, עם המסורת היהודית ועם הנחלת זכר השואה והגבורה; היכרות עם העושר התרבותי של העם היהודי בפולין לפני מלחמת העולם השנייה; הפקת לקח לאומי (הצורך במדינה יהודית ריבונית) ולקח אוניברסלי (החובה לשמור ולהגן על הדמוקרטיה ולהיאבק נגד כל צורה של גזענות); לימוד השואה בדרך בלתי שגרתית וחווייתית; חיזוק הקשר של הצעירים הישראלים עם עברם היהודי, העמקת הזדהותם עם גורלו של העם היהודי, חיזוק מחויבותם האישית להמשכיות החיים היהודים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל; מפגשים עם בני נוער פולנים.
הנה כמה שאלות בנוגע למטרות הללו:
1. האם אנשי חינוך המתייחסים לתחום עיסוקם ברצינות אכן מאמינים שאפשר להגשים מטרות רבות וכבדות משקל אלה בעזרת המסע לפולין?
2. האם לא ניתן להשיג את המטרות השונות בגבולות המדינה וכך לחסוך סכומי עתק מהתלמידים היוצאים (כ-5,000 שקל בממוצע לכל תלמיד ותלמידה), ועוגמת נפגש מאלו שאין באפשרותם הכלכלית להצטרף למסע?
3. אם מבקשים ללמוד על עברו התרבותי המפואר של העם היהודי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, לאן נעלמו מרכזי הקהילות שאינם בפולין? מדוע משרד החינוך לא מייעד, באמצעות תוכנית מוסדרת וקבועה, משלחות למקומות נוספים?
4. אם נדרש מסע לפולין לטובת לימוד השואה בדרך בלתי שגרתית וחווייתית, מה זה אומר על דרכי ההוראה של המורים להיסטוריה ועל תוכניות הלימוד החדשות במקצוע האמורות לייצר לימוד חווייתי? האם בדקו באופן יסודי את אפקטיביות המסע כלימוד חווייתי? (השאלה רטורית).
5. כמה מהמטרות מדברות על חינוך לדמוקרטיה, להטלת ספק, לחופש הפרט ועוד. לאחרונה סיפר לי קולגה על בית ספר איכותי שביקש לערוך בקיץ הקרוב מסע "אחר" ולא דרך מטה פולין. הוא נדחה על ידי כל חברות הנסיעות הישראליות שאליהן פנה בטענה שהן התחייבו בפני משרד החינוך לעבוד רק עם מי שנוסע תחת השגחת מטה פולין. ממה חושש משרד החינוך? (שאלה רטורית 2).
6. מה קרה למטרה "מפגש עם נוער פולני"? מבדיקה שערכתי, מרבית בתי הספר אינם מקיימים מפגשים עם נוער מקומי. יש לכך סיבות שונות הקשורות לעניינים לוגיסטיים ולעובדה שרבים מהתלמידים, הישראלים והפולנים, אינם שולטים בשפה האנגלית ברמה שתאפשר פעילות איכותית ומשמעותית.
המסעות לפולין הפכו למסורת. תלמידים רבים נוסעים כי מדובר בחלק מהמסלול שהם עוברים במהלך לימודיהם. יש שנוסעים כי החברים והחברות עושים זאת. יש שנוסעים כי האחים הגדולים היו. יש גם כאלו שרוצים באמת לראות את הדברים במו עיניהם בעקבות סיפור משפחתי או סיבה אחרת. אחת הבעיות עם מסורת היא שבדרך כלל לא עוצרים לבחון את הסיבות להיווצרותה ולא שואלים שאלות חשובות על אודותיה.
לאחר שחזרתי עם המשלחות שליוויתי ביקשתי מהנהלת בית הספר שבו עבדתי לערוך שיחת משוב שבעקבותיה יוסקו מסקנות ויבוצעו שינויים. 45 דקות הוקדשו לטובת העניין. עשרה מורים מלווים. 4.5 דקות לכל מורה לומר את שיש לו. הרי הבגרות במתמטיקה ממתינה מעבר לפינה.
מחקרים מקיפים שנערכו בנושא המסעות לפולין מעידים שלא הרבה השתנה מאז המשלחות משנות ה-80. תלמידים רבים דיווחו שהמסע הותיר בהם ריגוש קצר שחלף כמה שבועות עד חודשים לאחר חזרתם לישראל. במהלך הזמן שיחלוף מאז סיום המסע רבים מהמשתתפים ישכחו את אשר למדו במהלכו.
מטרות נוספת ביקשו לחנך הן ללקחים יהודיים (הצורך במדינה יהודית ריבונית) והן ללקחים אוניברסליים (החובה לשמור ולהגן על הדמוקרטיה ולהיאבק נגד כל צורה של גזענות). גם כאן הוכיחו המחקרים שהלקחים היהודיים הם שאומצו ברוב המקרים ואילו אלה האוניברסליים נותרו בחדר המלון המפואר בפולין (המלונות המפנקים הם אילוצי אבטחה, כך הוסבר לי).
עניין הלקח היהודי שאומץ על פני זה האוניברסלי מביא אותי אל הדברים שעמם ארצה לסיים. הדמויות המרכזיות בסיפור המסעות לפולין הם העדים, ניצולי השואה. הם אלו שעברו אותה ויוכלו להסביר לכהן ולכמה מנהיגים כמה חמורה ההשוואה בין אז ועכשיו; הם המבקשים לספר את סיפורם לפני שיעזבו את העולם. דווקא בין אלה ניתן למצוא מסר ברור במשמעותו ושבאופן מפתיע רבים מהמסעות המולאמים מפספסים בדרך:
הדוגמה הראשונה היא מ-2002, מטקס שהתקיים ביד ושם וחתם כנס בינלאומי בנושא "מורשת ניצולי השואה - ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות". ניצול השואה צבי גיל הקריא בטקס את מנשר הניצולים המסתיים כך: "מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. ואידך זיל גמור! זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים".
הדוגמה השנייה התרחשה 11 שנים מאוחר יותר. ניצולת השואה עליזה ויטיס שומורון נשאה את דבר הניצולים בעצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה וכך היא סיימה את דבריה: "זכרו את עמנו שנרצח, זכרו את הלוחמים, ושימרו על כבוד האדם באשר הוא אדם".
אם מערכת החינוך זקוקה למסע לפולין כדי להנחיל את המסר החשוב שעמו מסתיים מנשר הניצולים, כמו גם נאומה של ויטיס שומרון, אז אנחנו בבעיה. למרות זאת, במציאות שבה אנו חיים, אם אכן באמצעות המסעות לפולין יאמצו תלמידיי ישראל (והצוות החינוכי) מסר זה ויישמו אותו בכל מקום שבו יהיו במהלך חייהם, אהיה מהתומכים הנלהבים של מפעל המסעות לפולין, על מחירו המופקע בכל המובנים. העיקר "שיהיה מסע משמעותי". ואידך זיל גמור.
- ד"ר תמיר הוד עוסק בתחום החברה הישראלית והשואה, מרצה במכללת תל חי ופוסט דוקטורנט במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
