כץ בעצרת הזיכרון לשואה: "כל רכבת כאן - תשובה לרכבות שהובילו יהודים"
עצרת הזיכרון הממלכתית לשואה ולגבורה התקיימה זו השנה ה-54 במכון משואה בקיבוץ תל יצחק. בעצרת הודלקו שש משואות על ידי ניצולים. השר כץ, שנאם באירוע: "להקים כבישים, נמלים ושדות תעופה - הניצחון האמיתי על הנאצים"
במכון משואה שבקיבוץ תל יצחק התקיימה הערב (רביעי) עצרת הזיכרון הממלכתית לשואה ולגבורה, שנערכה השנה בסימן "השחרור: בין כאב לתקווה". העצרת התקיימה זו השנה ה-54. שר התחבורה ישראל כץ, שהיה בין הנואמים באירוע, אמר: "כל מסילת רכבת כאן היא התשובה לאותן מסילות רכבת שהובילו יהודים חסרי אונים וחסרי ישע, תוך הפעלת מכונת מלחמה אדירה, אל מותם".
בטקס הודלקו שש משואות זיכרון על ידי ניצולי שואה וכן משואה שביעית, משואת התקומה. בעצרת נשאו דברים, מלבד השר כץ, מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין ומנכ"לית מכון משואה איה בן נפתלי.
השר כץ אמר בפתח דבריו: "לזכור ולא לשכוח. כך ציוו לנו במותם ששת מיליון אחינו היהודים שנספו בשואה, במסע ההשמדה המתוכנן והמוקפד של הגרמנים הנאצים ועוזריהם. ביום הזה, אנו מתייחדים עם זכרם של בני עמנו, ומקדשים את מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים החשוכים ההם. המשטר הנאצי נקט בכל האמצעים האפשריים על מנת לפרק את מסגרות החיים היהודיות, ולחסל את התרבות והרוח היהודית".
כץ סיפר בנאומו על אמו ניצולת השואה: "לפני כחודשיים נפטרה אימי מלכה ז"ל. אהבתי אותה מאוד. ליבי עוד בוכה ומתאבל על לכתה, על אבי מאיר שנפטר לפני 11 שנים ועל דור שלם של ניצולי שואה, ששרדו את התופת הנוראה, הגיעו לישראל, והיו שותפים להקמת ובניית מדינה לתפארת. אימי מלכה היתה אישה חזקה, שלקחה את הסבל והאימה אותם חוותה כנערה בת 15 במחנות ההשמדה ובצעדת המוות והפכה אותם, יחד עם אבי מאיר, לכח ונחישות. להקים ולבנות משפחה ומשק חקלאי משגשג, לחזק ולפתח את מדינת ישראל, ולהכות שורשים באדמת המולדת. כזה היה הדור הזה".
כץ הוסיף: "כאשר מוניתי לראשונה לשר אמר אבי: 'היום ניצחתי את הנאצים. הבן שלי התמנה לשר בממשלת ישראל, במדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי'.
כאשר מוניתי לשר חוץ, המייצג את ישראל מול מדינות העולם, הייתה אימי מאושרת וראתה בזה סגירת מעגל. בכל פעילותי הציבורית אשא את מורשת דור השואה והתקומה, ואת מחויבותי הבלתי מתפשרת לפיתוחה, חיזוקה והגנתה של מדינת ישראל.
"כשאני פועל בתפקידי הנוכחי כשר תחבורה בכל מדינת ישראל להקים כבישים, נמלים, שדות תעופה ומסילות רכבת, אני יודע שזה הניצחון האמיתי שלנו על מה שהנאצים ניסו לעשות. כל מסילת רכבת כאן היא התשובה לאותן מסילות רכבת שהובילו יהודים חסרי אונים וחסרי ישע, תוך הפעלת מכונת מלחמה אדירה, אל מותם".
"יש לנו מטוסים שעל כנפיהם סמל מגן דוד"
מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, נאם גם הוא בטקס: "אנו חיים בתקופה בה אנו מקבלים את האחרית לזיכרון. את הכאב לעולם לא נבין. מי שלא היה שם לא יבין את הכאב, אך את התקווה ניתן להבין. לאלה ששרדו הייתה שאיפה להקים את הבית. ניצולי השואה קידמו הליכים בתקומת ישראל".
נורקין הוסיף: "בחיל האוויר שירתו מעל 140 ילדים שניצלו בשואה ולימים הפכו לטייסים. אריה עוז, שהדליק כאן משואה, היה אחד מהם. אריה כטייס הציל את החטופים באנטבה. יש לנו היום את הכוח להתמודד עם שכונה מזרח תיכונית מאיימת. הכוח לנצח במלחמות. היום יש לנו מטוסים שמגינים על מדינת ישראל ועל כנפיהם סמל מגן דוד. משימתנו לא תמה. תקוות הניצולים היא תקוותנו".
מנכ"לית מכון משואה, איה בן נפתלי סיפרה לפני הטקס: "עצרת הזיכרון תתמקד השנה בימי השחרור הראשונים - בין כאב השחרור לבין החזרה לחיים. עבור כל ניצולי השואה זיכרון השחרור מאוד מוחשי. היום הראשון לשחרור לא היה יום של שמחה, הוא היה היום הראשון שבו נאלצו לעמוד מול המציאות המרה, ראשית ההתמודדות עם האבדן הגדול, שרק לאחריו החלו לאסוף את שברי חייהם בניסיון לבנותם מחדש. הניצולים שידליקו את משואות הזיכרון בטקס, מייצגים מגוון רחב של סיפורי הישרדות ודפוסים שונים של התמודדות עם נסיבות השחרור אותן הם חוו".
ניצולי השואה שהדליקו את המשואות יחד עם בני משפחותיהם:
צבי איכנולד - צבי נולד ב-1926 בבנדין שבפולין, הצעיר מבין שישה אחים והיחיד ששרד את השואה. את שנות המלחמה הוא עבר במחנה ההשמדה בירקנאו, במספר מחנות עבודה ובצעדת המוות ממחנה הריכוז גרוס רוזן. באחד מהבקרים במהלך הצעדה התעורר עם שניים מחבריו לקול דממה, ללא שומרי אס.אס. וללא כלבים. השלושה החליטו להישאר בכפר. בוקר אחד החלו הפצצות מהאוויר. צבי תופס מחסה וזיהה טנק אמריקני. בידיים מורמות התקרב לטנק ופגש חייל אמריקני דובר פולנית. לראשונה צבי וחבריו הזדהו כיהודים.
צבי מספר: "לא חשתי באותם ימים את משמעות השחרור. לא הרגשנו שאנחנו משוחררים. מי שהיה במחנות ברגע השחרור, היה עם מאות אנשים, ומישהו הכריז באופן רשמי: 'אתם משוחררים'. אבל אנחנו הרי לא השתחררנו מתוך מחנה. אמנם לאט לאט הרגשנו שנפטרנו מאימת האס.אס., אבל היינו לבד. לא ידענו מה צופן לנו העתיד. לקח לנו זמן עד שהבנו שאנו בני חורין".
בשיחה עם ynet הערב הוסיף: "אנטישמיות זה לא חדש. זה תמיד היה, הגויים לא אהבו אותנו, הם שנאו אותנו. ברוך השם הגענו למדינה שלנו".
אפרים אפטר ותומאש בונצ'אק - אפרים נולד בגטו וורשה ב-1939. זיגמונד בונצ'אק, חברו של האב מקס ואביו של תומאש, ראה את מצוקת המשפחה והציע להוציא את אפרים מהגטו. זיגמונד גייס את אחיו וזה הבריח את העולל בן השנתיים לבית המשפחה. האם, זינה נעצרה בגטו ונשלחה לאומשלגפלאץ אך הצליחה להימלט והצטרפה לבנה במסתור. את אבי המשפחה הבריח זיגמונד בונצ'ק דרך תעלות הביוב של ורשה והמשפחה כולה חייתה במסתור בכפר, בזהות שאולה.
סא"ל (במיל') אריה עוז - נולד ב-1936 בוופרטל שבגרמניה כהארי קלאוזנר. בליל הבדולח נבזזה חנות הנעלים של אביו והוא החליט לעלות לארץ ישראל. האם ושני ילדיהם המתינו בהולנד. ב-1942 הוברחו אריה ואחותו לעליית גג של משפחה בעלת חווה חקלאית והאם אצל משפחה אחרת. ימים שלמים צפה במטוסי המלחמה החגים מעל המסתור. ב-8 במאי 1945 שיחררו חיילים קנדים את העיירה. ב-1946 עלה ארצה, התגייס לצה"ל וסיים קורס טיס בהצלחה. בהיותו סרן, מונה למפקדה הראשון של טייסת התובלה מספר 120. ב-1976 השתתף כקברניט במבצע אנטבה והועלה לדרגת סגן-אלוף (מיל').
הרב ד"ר בני לאו - הדליק את משואת התקומה. משואה זו היא חלק קבוע בעצרות יום השואה במכון משואה, והיא מייצגת את הערכים שאותם ניסו הנאצים לרמוס ולא הצליחו: חיים, תקווה, עשייה והגשמה.
הרב ד"ר בני לאו הוא בן "הדור שני". אביו נפתלי לביא (דובר משרד הביטחון וקונסול ישראל בניו יורק) היה אסיר במחנה בוכנוואלד שניצל יחד עם אחיו ישראל מאיר לאו, לימים הרב הראשי לישראל. בפעילותו הציבורית והחינוכית מקדם הרב בני לאו פרוייקטים לעידוד סובלנות, הידברות ולמאבק בגילויי גזענות ואפליה.
לפנייה לכתב/ת 
