הדוקטור הזקן: מפעלי התרבות של יאנוש קורצ'אק

ב-21 ביולי 1942 רשם קורצ'אק ביומנו, "מחר אהיה בן 63 או 64". אביו יוסף גולדשמידט, לא דאג לרישומו בזמן וכך שנת הולדתו נותרה לא ברורה. הנריק בשמו הפולני או הֶרש בשמו היהודי היה בנם של יוסף וצציליה גולדשמידט ונקרא על שם סבו. הוא שמר על השם הֶרש באירועים רשמיים, אך בין חבריו העדיף להיקרא הנריק.  

יאנוש קורצ'אק

שמו הספרותי יאנוש קורצ'אק נולד מצירוף מקרים. בשנת 1898 כשהנריק היה בן 19 (או בן 20), הוא שלח שני מחזות לתחרות ספרותית שעליה הכריז איגנאץ יאן פדרבסקי, מלחין ובעיקר פסנתרן מחונן שצבר ממון רב ולימים היה לשר חוץ וראש ממשלה בפולין. גולדשמידט, חתם על אחד המחזות בשם "יׇנַש קורצ'אק", כשם גיבור רומן של הסופר יוסף קרשבסקי, על כתב היד השני חתם בשם אחר "יאנוש". כאשר התפרסמו תוצאות התחרות התברר שמחזה של אחד יאנוש קורצ'אק זכה בציון הערכה מיוחד. הנריק גולדשמידט, שהיה באותם ימים סטודנט לרפואה באוניברסיטת ורשה החליט לאמץ את הכינוי הספרותי שניתן לו וכתב תחתיו טור קבוע בכמה עיתונים לרבות במגזין הומוריסטי פופולרי. הוא גם כתב למגזין ספרות יוקרתי ואף פרסם בהמשכים את הרומן "ילדי רחוב".

חייל, רופא ומחנך

אולם שנותיו כפרח ספרותי וכרופא מתחיל נגדעו באׅיבּן כאשר גויס לצבא הרוסי למלחמת רוסיה-יפן (שבה השתתף גם יוסף טרומפלדור שהגיע משם לפלשתינה). קורצ'אק הגיע למנצ'וריה על גבול סין כרופא צבאי בקרונות רכבת שהוסבו לבית חולים. אהבתו לילדים והחרדה לגורלם החלה כבר אז. באחד הימים הוא קנה שוט ממורה סיני שנהג להלקות את תלמידיו. לימים שימש השוט כחבל קפיצה בבית היתומים בוורשה.

בדרכו בחזרה לפולין פגש קורצ'אק ברוסיה מהפכנים וכתב ביומנו על הכאוס השורר במקומות רבים; באחת התחנות בדרך נאם לפני קבוצת פועלים על חשיבותה של הילדוּת במרקם חיי בני האדם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס שוב, הפעם כרופא ראשי בבית חולים שדה. באותה תקופה ראה אור מאמרו "הילד במשפחה" שהיה חלק ראשון בפרסום נרחב יותר "איך לאהוב ילד", שנכתב בזמן שהתותחים רעמו סביבו. בשנת 1920 בזמן הפלישה הרוסית לפולין קורצ'אק נדבק במחלת הטיפוס. לאחר תקופה ממושכת הוא הצליח להחלים אך אימו נדבקה במחלה ונפטרה וקורצ'אק נותר יתום.

משנת 1905, עת סיים את לימודיו חילק את זמנו בין עבודתו בבית חולים ובמרפאה פרטית שבה רוב המטופלים היו ילדים. הוא לא ביקש תמורה כספית ממטופליו מעוטי היכולת. ב-1912 נפתח בית היתומים ברחוב קרוכמלנה בוורשה, קורצ'אק נמנה על עובדיו הראשונים. במשך עשרות שנים עבד במוסד עד נובמבר 1940, אז הגרמנים אילצו אותו ואת סטפניה שותפתו לניהול להעביר את הילדים לגטו ורשה. פעילותו כללה ניהול חלקי של בית ילדים נוסף מחוץ לעיר וחודשים ספורים לפני שנשלח למותו, סייע לבית יתומים נוסף בגטו - שנחשב במצב רע מאוד גם במושגי המקום; בית אליו הגיעו ילדים בימים האחרונים לחייהם. קורצ'אק האמין שאפילו במקום כזה ניתן לחולל שינוי.

קורצ'אק רביעי מימין עם ילדי ומחנכי "ביתנו". ראשונה משמאל יושבת מרינה פאלסקה, עומדת מימין סטפניה וילצ'ינסקה

המשקיף הקטן

השילוב בין אהבתו לילדים ומשנתו החינוכית לעשייה התרבותית השתקפה גם בהוצאה לאור של Mały Przegląd (המשקיף הקטן), מוסף שבועי לילדים של העיתון "המשקיף שלנו", בו היה מעורב משנת 1926. היה זה כלי תקשורת פורץ דרך - לכאורה עיתון ילדים אלא שהוא נמנע מאמירות חינוכיות או מהטפות מוסר שהיו מקובלות בסוגה. את רוב השבועון כתבו ילדים, והכתבות נשלחו לצוות עורכים שכלל ילדים ומבוגרים. העורך האחראי המבוגר עבד לצדו של עורך אחראי צעיר. "אין עוד עיתון כמו זה", כתב קורצ'אק ב-1928. הוא השתמש בכינוי "אדון דוקטור" ועודד את הילדים לכתוב על הבעיות היומיומיות שלהם ועל העולם הסובב אותם.

"המכתבים בעלי הערך הרב ביותר הם אלו שעוסקים בדברים שהכותב אינו יכול לדבר עליהם עם הוריו או דברים שאסור לדבר עליהם בבית הספר, הנושאים שילדים מדברים עם חבריהם וכאן בעיתון יש מקום לומר אותם בכנות וללא חשש מלעג או מזלזול של הזולת". "המשקיף הקטן" הפך לבמה מרכזית. בעשר השנים הראשונות של העיתון הגיעו למערכת בממוצע 4000 מכתבים מדי שנה לצד ידיעות וכתבות של עוד 3000 כותבים. בין הכותבים היו שמות מוכרים בפולין של אותן שנים. קהל היעד היה בעיקר ילדים יהודים אבל גם מי שאינם יהודים היו שותפים.

קורצ'אק חיבר עשרות ספרים, מרביתם ספרי ילדים וספרים מקצועיים. ברבות השנים הם תורגמו לשפות רבות ומאמריו נכרכו באסופות. המלך מתיא ויותם הקסם הפכו מוכרים במיוחד, אך מכלל ספריו נראה לי שהביוגרפיה "הנער העקשני" על חייו של המדען הצרפתי לואי פסטר, שמעולם לא ויתר גם כשמכשולים רבים עמדו בדרכו - היא השתקפות חייו של קורצ'אק עצמו.

לא רק עיתונים, ספרים ומאמרים היו שם. משנת 1934 שידר קורצ'אק בקביעות ברדיו. הוא יצר דמות רדיופונית שנקראה "הדוקטור הזקן", דמות שהפכה מושא הערצה של ילדים ומבוגרים בני כל הדתות. פינות השידור שלו הצטיינו באווירה חמה, אולם בשנת 1938 כתוצאה מלחץ אנטישמי של הנהלת הרדיו נפסקו השידורים לפתע. קורצ'אק שב לשדר עד שנת 1939 ובשידורו האחרון ניסה להרגיע את מאזיניו הצעירים ולהכינם לקראת הבאות.

המחנך הגדול ביקר בארץ ישראל פעמיים. בשנת 1934 שהה בעין חרוד ובשנת 1936 בא לביקור שני ושהה בירושלים, בחיפה ובתל אביב. הוא עמד מקרוב על חיי המתיישבים ועל היחסים בין היהודים לבין הערבים. לאחר הביקור השני החל לכתוב על ילדותו של משה בכוונה לכתוב סדרה על דמויות מקראיות נוספות. ככל שהחמיר המצב באירופה - פאשיזם, אנטישמיות - קורצ'אק שקל לעבור לארץ ישראל אך בסופו של דבר נותר בוורשה עד מותו.

פסל יאנוש קורצ'אק בוורשה(צילום: אורי ברקוביץ)

ביום שלישי האחרון ניגנה התזמורת הסימפונית ירושלים את "סימפוניית יאנוש קורצ'אק" שחיבר המלחין הגרמני אוסקר גוטליב קלאר. בתחילת שנות ה-80 כתב את היצירה "לזכור את יאנוש קורצ'אק ואת סטפניה וילצ'נסקה לאחר מפגש עם הפסנתרנית ורדה נשרי. היצירה עוברת בתחנות של קורצ'אק בסוף חייו, תחילתה בסיפור המסגרת בגטו ובמאבק בין הנוכחות הגרמנית לבין הניסיון לשמר את הילדות בבית היתומים. "אחרי הפתיחה מוצגים שני כלים סולניים: ויולה ד'אמורה ומפוחית פה. הוויולה היא מחוות זיכרון לסטפניה וילצ'ינסקה. המפוחית, כלי שהיה חביב במיוחד על קורצ'אק - עליה ניגן שמואל גוגול, אחד מחניכיו של קורצ'אק שניצל והגיע לישראל והיה לאמן מפוחית בעל שם עולמי", מספר גרהארט מילר גולדבום שניצח על היצירה. 

אוסקר גוטליב קלאר מלחין היצירה

הפרק השני מתאר את הלילה לפני הגירוש לטרבלינקה ובו המלחין נתן משמעות צלילית לתאריך הגירוש (5 באוגוסט 1942): "כלי הנגינה בתזמורת מנגנים קבוצות צלילים בהתאמה - חמישה צלילים, שמונה צלילים, צליל בודד וכך הלאה. לאחר תיאור זוועות יום הגירוש מסיים קלאר את היצירה בציטוט משני שירים: שיר יהודי מימי הביניים שאותו מצא על דף שרוף למחצה והשני שיר ביידיש שמילותיו אומרות: 'היו ברוכים הורי היקרים, אני יוצא לדרך רחוקה'".