"לא רק חיילים נהרגים למען המדינה, גם ילדים ואזרחים"

בכל יום, לזמן קצר, חוזרים שמעון ורונית אילן בזמן אל התופת ואל להבות האש, לרגעים ששינו את חייהם. כמה דקות לפני שהמאייר עמרי כהן מגיע לביתם כדי לשמוע את הסיפור, סוחבים ילדי משפחת אילן ארגז ישן עם חפצים לסלון.

"היינו משפחה מאושרת", מספרת לו רונית בקול חנוק, כשהוא נכנס. "שלושה ילדים - לידור הבכור (11), נוי האמצעית (8) ואוריה הקטנה (שנה וחודשיים). עבדנו קשה והגענו לטופ של החיים מבחינה משפחתית וכלכלית. גרנו בפנטהאוז בשכונת כרמים בראשון לציון, היו לנו חיים מפוארים. הכול התנהל על מי מנוחות, עד מוצאי השבת הארורה ההיא שחילקה את החיים שלנו לשניים".

"הזמן עצר מלכת, אבל ממשיך לזוז, ואנחנו איתו". משפחת אילן והמאייר עמרי כהן(צילום: יריב כץ)

מרס האיום

היו אלה ימים מהקשים והעקובים מדם בהיסטוריה של מדינת ישראל: ימי האינתפאדה השנייה. פיגוע רדף פיגוע, מחבלים מתאבדים, מטעני נפץ, ירי. יותר מאלף ישראלים נהרגו ועוד אלפים נפצעו, בחמש השנים הנוראיות הללו. ב-2 במרס 2002, שנודע כמרס השחור שנחתם בטבח במלון פארק בנתניה בליל הסדר, הצטרפה משפחת אילן לסטטיסטיקה האיומה.

"היינו אמורים לנסוע לשבת בר מצווה של אחד האחיינים", מספר שמעון. "התקופה הייתה מסוכנת, והיו הרבה התלבטויות אם לנסוע או לא. אשתי התקשרה ושכנעה אותי שניסע. 'עשית לי את היום', היא אמרה לי". ורונית ממלמלת: "לא ידעתי שבאותו יום הרסתי לעצמי את החיים".

"הבנתי שהם ביחד והם איתי". ליאור ואורי יחד עם נוי(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

שמעון מספר איך טעה בדרך והגיע למחסום צבאי, אך המשיך בכל זאת את נסיעתו לשכונת בית ישראל בירושלים, שם בילו שבת חגיגית. בדרך חזרה הזמן עמד מלכת. "לידור ישב באוטו ואני סידרתי את המזוודות בתא המטען כדי להכניס את העגלה של אוריה", משחזר שמעון. "ברגע שהתכופפתי המחבל המתאבד התפוצץ. שמעתי בום מחריש אוזניים. הרמתי את הראש וראיתי רסיסים מתעופפים במהירות באוויר, ואחד מהם חתך לי את הרגל. גיסי שכב מפורר לידי, גופות מפוזרות על הכביש בכל עבר. אלה מראות שאפשר לראות רק בשדה קרב". 

רונית שמעה את הפיצוץ מבית הארחה, ובתוך שניות יצאה החוצה. "השארתי את נוי מחוץ לחדר המדרגות ורצתי אל תוך התופת", היא מספרת. "ראיתי את לידור שרוע על הכביש והבנתי שהוא לא בחיים. הרמתי את אוריה שהייתה בעגלה, והייתי בטוחה שהיא שרדה את זה, עד שראיתי מאחור את הדם נוזל מהעורק הראשי". 

נוי הייתה אז בת שמונה, וכבר לאחר יממה התיישבו הוריה לספר ולהסביר לה מה אירע. "הייתי רק ילדה, אבל אני זוכרת הכול", מספרת נוי, היום כבר בת 25, קצינה בדרגת סרן ביחידה מסווגת בצה"ל. "בפיגוע הזה נרצחו 13 בני אדם, ביניהם דוד שלי מומו, אחיה של אמי שלומי, אשתו גפנית, ושתי הבנות שלהם שירז ולירן. משפחה שלמה שנמחקה ברגע, ביניהם גם שניים מבני הדודים שלי, וגם אחי הגדול ואחותי הקטנה". 

עמרי לוקח אוויר ומנגב את הדמעות. מתבונן בהשתאות בעוצמה של נוי והוריה. "איך ממשיכים הלאה?" הוא שואל. "הבית היה שקט מדי", עונים לו רונית ושמעון. "קמנו בוכים בלילה, חיפשנו את הילדים. היינו צעירים והחלטנו לבנות מחדש את המשפחה".

הזמן ממשיך לזוז. משפחת אילן בגיף שיצר עמרי כהן

בדיוק שנה לאחר הפיגוע, במרס 2003 הגיע לעולם שלו, ושנה לאחר מכן טליה. שני האחים החדשים של נוי, שמדגישה כל העת שגם כעת היא אינה הבת הבכורה כי אם הגדולה. יחד, הם מוציאים כעת מהארגז את החפצים של לידור ואוריה, את האלבומים הישנים עם החיוכים שקפאו בזמן.

הם מספרים לעמרי על ילד בוגר, מיוחד, שאהב מחשבים וטכנולוגיה, ותינוקת שלא הספיקו ליהנות כראוי מחברתה. "לידור היה ותמיד יהיה אחי הגדול", אומרת נוי. "הוא היה דואג לי, משחק איתי ומחמם לי אוכל אחרי שהיינו חוזרים מבית הספר. הוא היה בוגר, ילד בן 11 עם חוכמת חיים של אדם מבוגר. אפילו בהפסקות בבית הספר היינו משחקים יחד, ופתאום כשאין אותו - לא הבנתי מי יגן וישמור עליי. אחרי הכאב שההורים שלי חוו, לקחתי על עצמי את האחריות לגרום להם לשמוח ולהתגאות, ולהמשיך את דרכו את של לידור".

נוי אילן בחתונתה עם בלונים לזכר אוריה ולידור(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

17 שנים אחרי, משפחת אילן עדיין מנסה להסתגל לפרק ב'. "יש ימים שהשכול זורק אותי אחורה, ואני מבין שנרצחו לי ארבעה ילדים ולא שניים", אומר שמעון. "לידור היה בן 11 ואוריה הייתה בת שנה. היום היא הייתה אמורה להיות בת 18, ולידור בן 28, כנראה כבר היה מתחתן. כשאני מגיע לאירועים של החברים שלו, לצד כל השמחה - הלב שלי נקרע. השמחה במשפחה שלנו תמיד מהולה בעצב, ולהפך. שלו וטליה הם ההוכחה המוחשית לעובדה שבחרנו להתמודד עם הכאב, ולהמשיך לחיות".

לקראת סוף המפגש, מנסה עמרי להבין איך יעבד את כמות הרגשות והרקע הקשה, לכדי יצירה אחת. "חשוב לנו שיבינו שחללי פעולות איבה הם למעשה משפחות שלמות. המשפחה של דוד שלי נמחקה לגמרי. וחשוב שיבינו שלא רק לוחמים נהרגים למען המדינה, אלא גם ילדים ואזרחים, ללא מדים", מסבירה לו נוי, ורונית מוסיפה: "הם נרצחו על אדמת ישראל רק מפני שהם יהודים. כשאמא שולחת את הבן שלה לקרב היא חוששת, אבל היא מוכנה. הילדים שלי לא היו בתפקיד, הם לא לבשו מדים".

הגיף של שלו וטליה, מאת עמרי כהן(איור: עמרי כהן @omriku)

חיים בתנועה

בימים הבאים ניסה עמרי לעבד את הסיפורים הקשים ששמע, להרגיש, לחשוב. הוא התחיל בכלל בקומיקס, אבל בסוף עבר לגיפים - תמונות מונפשות, שנוצרות מדחיסת מספר שקופיות לכדי תמונה זזה. "רציתי להעביר רגש, ולא נרטיב", הוא מסביר. "ראיתי בית חי, מתפקד, לכאורה הכול מתוקתק, נקי ומסודר. פגשתי משפחה חמה ושמתי לב לטליה ושלו שעמדו וצפו במפגש מהצד. הם הילדים שהגיעו אחרי, ויכול להיות שהם מרגישים שהם חיים בצל האחים שנהרגו. הבנתי כמה חשוב לי לטפל בנושא הזה, ורציתי לתפוס זווית של כל אחד מבני המשפחה שנוגעת לשכול. הרגשתי שאני יכול להוות עבורם כלי שיעזור להם לבטא בצורה ויזואלית את ההתמודדות עם האובדן והרגשות שלהם. גיף הוא איור זז שחוזר בלופ, כמו ששמעון סיפר שהם חוזרים בלופ לרגע של הפיגוע".

"הצליח להעביר תחושה שהיא מעבר לרגש". משפחת אילן והמאייר עמרי כהן(צילום: יריב כץ)

והנה הם נפגשים שוב. בני המשפחה מתגודדים סביב עמרי והמחשב הנייד שלו, והוא מרים את מסך המחשב. בגיף הראשון נראים שלישיית האחים: לידור, נוי ואוריה. בתוך שנייה זזה ומשתנה: לידור כבר גדל לגבר, נוי בוגרת ומדוגמת במדי צה"ל ואוריה נערה בוגרת. שלושתם עומדים בחיבוק, כשנוי מאוירת בקו בצבע שחור ולידור ואוריה מאוירים בכחול. צבע של שמיים, שמזכיר שהם עדיין קצת כאן. בגיף השני נראים פניהם של שמעון ורונית, מביטים אחד אל השנייה. ברקע שעון חול, שמציין את הזמן שעצר מלכת, ואת החיים שממשיכים למרות הכול. בגיף האחרון שלו וטליה מחובקים, כשפניהם של אוריה ולידור מופיעים ונעלמים ברקע, מזכירים שהם שם.

נוי ואוריה אילן(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

"קלעת בול לסיטואציה", שברה טליה את השתיקה. "אנחנו כמו הצל שלהם. גם במה שאנחנו מרגישים, גם באופן שבו אנחנו נראים". עיניה של רונית מתמלאות דמעות. "היה לי קשה לשמוע שהם מרגישים בצל שלהם. עמרי הצליח ליצור משהו מדהים, ולקלוע לתחושת הזמן בכל הממדים. הזמן עצר מלכת, אבל ממשיך לזוז, ואנחנו איתו".

הגיף של שמעון ורונית אילן, מאת עמרי כהן(איור: עמרי כהן @omriku)

נוי מצטרפת, וחושפת שבמפגש הראשון עם עמרי, הייתה זו הפעם הראשונה מזה שנים שהם הוציאו את הארגז של לידור ואוריה מהארון. "הוא העלה שם אבק, ואיתו יצא פרץ של רגשות", היא אומרת. "גם לדבר על הפיגוע כל המשפחה יחד, מול שלו וטליה, זה לא דבר שקורה הרבה. עמרי לא דיבר יותר מדי, אבל אפשר לראות את האינטליגנציה הרגשית שלו. הוא קלע לדרך שבה כל אחד מאיתנו חווה את האובדן, ואיך כל אחד מאיתנו הולך איתו. הוא הצליח להעביר תחושה שהיא מעבר לרגש. בניגוד לקומיקס או ציור, הגיף זז. התזוזה מזכירה חיים. ההורים לא הסריטו אותנו הרבה בילדות, ופתאום לראות את אוריה ולידור גדלים, זה מרגש".

"החיוכים קפאו בזמן". לידור ואוריה אילן(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

והחיים אכן ממשיכים. שבוע לאחר האזכרה האחרונה, נוי התחתנה. "ההורים ליוו אותי לחופה וכל אחד החזיק בלון", היא אומרת. "הרגשתי שלידור ואוריה מלווים אותי יחד עם אבא ואמא. החזקתי את הבלונים, עצמתי עיניים ודיברתי אליהם. יום לפני הזמנתי גם אותם לחתונה. היו הרבה עוצמות וכאב בחתונה הזו שאחרי זה התפרצו לשמחה גדולה. דיברתי איתם, ולעזוב את הבלונים היה כמו לקפוץ מקצה צוק. יום לאחר מכן קיבלתי מחברה הודעה, שאמרה שהבלונים לא נפרדו עד שהגיעו למעלה. אני, שרואה את הכול כסימן, הבנתי שהם ביחד ושהם איתי".