ישראל במספרים: באיזה יישוב התושבים צורכים הכי הרבה מים?
פערים גם בצריכת המים: מבדיקת ynet המבוססת על נתוני הלמ"ס ורשות המים עולה כי ביישובים אמידים צורכים הרבה יותר מים מביישובים ערביים או חרדיים. תושב בכפר שמריהו המדורגת ראשונה צורך פי 10 מים מתושב ביישוב הבדואי ערערה. הרצליה מובילה בין הערים הגדולות, ירושלים בתחתית. ואיפה השתמשו בהכי הרבה מים להשקיית הגינות?
הפערים בין יישובים מבוססים לבין יישובים במעמד חברתי-כלכלי נמוך בישראל מתבטאים גם בצריכת המים: ביישובים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה (10-7) צרכו התושבים הרבה יותר מים, ואילו בתחתית טבלת הצריכה ישנם יישובים של קבוצות המיעוט, במיוחד בדואים וחרדים, במעמד סוציו-אקונומי נמוך (2-1).
ירושלים, תל אביב וחיפה - שיאניות ההכנסות ממיסים
שוק הדיור בישראל: 66.5% גרים בדירה בבעלותם
התחום הרווחי ביותר לעובדי החברות הזרות בישראל: ענף השירותים
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את רשימת היישובים שבהם צורכים הכי הרבה מים מוביל כפר שמריהו, שם צורך תושב בממוצע 325.4 מ"ק מים בבתי המגורים בשנה, יותר מפי שישה מהממוצע הארצי. זאת בעוד שתושב היישוב הבדואי ערערה שבנגב, צורך רק 29 מ"ק מים בשנה בבתי המגורים. כך עולה מבדיקת ynet המתבססת על קובץ הרשויות המקומיות האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), המעודכן ל-2017, ועל הדו"ח השנתי האחרון של צריכת המים בתאגידי המים והרשויות המקומיות, שהכינה רשות המים.
קובץ הלמ"ס כולל עיריות ומועצות מקומיות, אך ללא מועצות אזוריות, משום ששם חלוקת המים עדיין איננה אחידה. לפי דו"ח רשות המים, הצריכה לנפש הממוצעת ב-2017 עמדה על 52.8 מ"ק. מדובר בעלייה קלה לעומת השנה הקודמת, בה הצריכה לנפש הסתכמה ב-52.3 מ"ק לנפש. לדברי דובר רשות המים, אורי שור, רוב צריכת המים למגורים בבתים הוא עבור מקלחת ושירותים ורק חלק קטן מהצריכה מופנה לשתייה, בישול והדחת כלים, כביסה וניקיון וגינון פרטי.
אחרי כפר שמריהו נמצאת במקום השני סביון עם 312.2 מ"ק מים לנפש בשנה. במקום השלישי ראש פינה עם 111 מ"ק, במקום הרביעי המועצה המקומית עומר שבנגב עם 108.6 מ"ק, אחריה ברשימה המושבה מגדל שבכנרת (יישוב בדירוג סוציו-אקונומי בינוני 5) עם 96.5 מ"ק.
היישוב כוכב יאיר במקום השישי עם 92.4 מ"ק, ואחריו הר אדר עם 91.2 מ"ק, להבים שבנגב עם 88.2 מ"ק, מיתר שבנגב עם 84 מ"ק ואבן יהודה במקום העשירי עם 83.1 מ"ק מים לנפש בשנה.
"בחלק גדול מהיישובים האלה ישנם הרבה מאוד צמודי קרקע עם גינות גדולות", מסביר שור למה דווקא בהם צריכת המים גדולה במיוחד. "מטבע הדברים בבית כזה רוב המים הולכים להשקיית הגינה. לא שהדיירים בזבזנים ומתקלחים שלוש פעמים ביום בגלל שהם אמידים. דשא זקוק להשקייה. לעומת זאת, כשהגינה עם דשא סינטטי, צריכת המים יורדת פלאים".
בנוסף, בבתים רבים ביישובים מבוססים ישנן בריכות שחייה פרטיות, שאף הן מסבירות את הצריכה הגבוהה. בראש פינה, שמתבססת על תיירות, ישנם, לצד הגינות, צימרים ובריכות פרטיות, המגדילים גם הם את הצריכה.
הערים הגדולות: בהרצליה צורכים הכי הרבה
מבין הערים הגדולות, בהרצליה צורכים התושבים הכי הרבה מים (מקום 12 ברשימה) עם צריכה של 80.9 מ"ק מים לנפש בשנת 2017. אחריה רמת השרון עם 79 מ"ק ואילת עם 78.3 מ"ק לנפש. תל אביב מדורגת במקום ה-31 עם 64.6 מ"ק.
עוספיא, המדורגת במקום ה-104, היא הראשונה בטבלה שהצריכה לנפש בה היתה פחותה מהממוצע הארצי, ועמדה על 52.7 מ"ק מים לנפש בשנה. ארבע הרשויות שבהן צורכים הכי פחות מים לנפש הן כולם מהמגזר הבדואי. במקום האחרון ממוקמת ערערה שבנגב עם 29 מ"ק מים לנפש בשנה. במקום השני והשלישי מלמטה היישובים בועיינה-נוג'ידאת שבגליל התחתון וחורה בדרום עם 30.6 מ"ק, תל שבע בדרום מדורג רביעי מלמטה עם 33 מ"ק.
לדברי שור, נתוני צריכת המים מתייחסים רק ליישובים מוסדרים, בהם בתי קבע המחוברים למים, כך שביישובים האלה לא חסרים מים, והם מחוברים לברזים. "הם יכולים לפתוח ולצרוך כמה מים שהם רוצים", הוא אומר. "אבל הם צורכים פחות כי הם יעילים יותר. בין אם מסיבות כלכליות, בהיותם זהירים יותר, ובין אם מסיבות דתיות. בכל הדתות, גם ביהדות, חיים על האיסור 'בל תשחית', כלומר, אסור לבזבז. כך גם אצל החרדים".
החסכנות במגזר החרדי, מסיבות כלכליות והלכתיות ('בל תשחית'), מסבירה גם את מיקומם של יישובים חרדים בתחתית הטבלה. כך, העיר היהודית הראשונה שמופיעה בתחתית דירוג הצריכה הביתית היא מודיעין עילית, הממוקמת במקום השישי מלמטה, שם צורך תושב בממוצע 34.6 מ"ק מים בשנה.
במקום השביעי מלמטה ניצבת ביתר עילית עם 35.7 מ"ק לנפש, קריית ארבע במקום השמיני מהסוף עם צריכה של 37.3 מ"ק לנפש. בירושלים, הממוקמת תשיעית מהסוף, צורך תושב בממוצע 38.5 מ"ק מים בשנה בלבד. אלעד סוגרת את העשירייה האחרונה עם צריכה ביתית של 38.8 מ"ק מים לנפש בשנה.
באילת השתמשו בהכי הרבה מים לטיפוח הגנים, בבית ג'ן הכי פחות
צריכת המים משמשת גם לגינון ציבורי, שזהו הגינון שנעשה על ידי הרשות המקומית - הגינות הציבוריות, הפארקים, המדשאות ואפילו הפרחים והצמחייה שבכיכרות. בממוצע השתמשו ברשויות המקומיות לגינון ציבורי ב-5.5 מ"ק מים לנפש (לא כולל מועצות אזוריות). אם מחלקים את כל המים שמגיעים לרשות המקומיות, 69% מיועדים למגורים, אבל 6.7% משמשים לגינון ציבורי, משמע שימוש זה מהווה כמעט 10% מהכמות המשמשת למגורים.
עיריית אילת השתמשה בהכי הרבה מ"ק מים לנפש לטיפוח הגנים (28.9 מ"ק, 13.5% מסך הצריכה). "בגלל הטמפרטורות הגבוהות דונם דשא באילת צורך הרבה יותר מים מאשר דונם דשא באזור המרכז", מסביר שור. בנוסף, מאחר שהיא עיר תיירותית, מובן שהיא משקיעה הרבה יותר בגינון.
במקום השני סביון עם 27.1 מ"ק מים לנפש, ראש פינה שלישית עם 26.8 מ"ק לנפש, ואחריהן ההתנחלות מעלה אפרים עם 25.1 מ"ק, ירוחם עם 22.2 מ"ק, אור עקיבא עם 17.6 מ"ק, מצפה רמון עם 17.3 מ"ק, קצרין עם 16.7 מ"ק, בית שאן עם 16.4 מ"ק וכפר תבור עם 15.2 מ"ק.
ואיפה השתמשו בהכי מעט מים לנפש לגינון ציבורי? שמונה הרשויות המקומיות שלא השתמשו אפילו במ"ק אחד לנפש, הן כולן מהמגזר הדרוזי והערבי – בית ג'ן, חורפיש, עוספיא, דלית אל-כרמל, ירכא וג'וליס (כולם ישובים דרוזים) וכן ג'דיידה-מכר וג'לג'וליה (ישובים ערביים). בקלנסווה, העיר הערבית, השתמשו ב-0.1 מ"ק מים לנפש לגינון ציבורי וכך גם באבו גוש.
היישוב היהודי הראשון בתחתית רשימת השימוש במים לגינון ציבורי הוא בני ברק, הניצבת במקום ה-148, שם השתמשו רק ב-0.5 מ"ק מים לנפש. עיר יהודית נוספת בתחתית היא מודיעין עילית עם 1 מ"ק מים לנפש בלבד.
לפנייה לכתב/ת 
