"היו יכולים לקחת לאמא שלי הכול, רק לא את עידו"
בן יקר, אח מסור ואב למופת - עידו בן-ארי היה הקפטן של המשפחה, עד שנהרג בפיגוע בשרונה מול ילדיו. דורון טלמון ומתי גלעד מההרכב ג'יין בורדו שמעו על מתיחות של אחד באפריל, עוגיות מוחבאות ואהבה גדולה לחיים - והפכו כל שביב מידע לשיר "היא דומה לך", שריגש את כל אוהביו
ציונה בן-ארי לא אוהבת להגיע לקברו של בנה, עידו. "אני לא מאמינה שיש שם משהו", היא אומרת. "אני מעדיפה לדבר אליו בתמונות, אולי משם הוא שומע". אחותו של עידו, רעות, דווקא הייתה פוקדת את קברו כמעט מדי יום, עד לאחרונה. "אני עוברת משם בדרך לעבודה", היא אומרת. "מה, לא אכנס להגיד לו שלום?"
באחד הימים, היא מספרת לדורון טלמון ומתי גלעד מההרכב ג'יין בורדו, הגיעה לבית העלמין עם בתה הקטנה שהייתה נוהגת לדבר לעידו, והחליטה שהיא תשיר לו באזכרה. "זה לא חדש לה", כתבה רעות בציון שנתיים למות אחיה, "שהיא באה לבקר אותו, עם ציור או מכתב, יצירה, ממתקים ואפילו צמיד שהכינה. עומדת שם ושרה לו ואני מהצד נמסה, מקנאה ממש בתום הזה ששוטף את כולה".
היא שולפת את הטלפון ומציגה לדורון ולמתי את הסרטון של בתה, אז בת שבע, שרה בקולה המתוק את "מיליון כוכבים", על קברו של דודה האהוב. "תן רק שנייה אחת לומר לך שלום", היא שרה, ואף עין לא נותרה יבשה. "איזה שיר הייתם רוצים שניצור?" שואלת דורון, ובני המשפחה עונים כמעט פה אחד: "רק לא שיר עצוב".
"שמים מסכה ויוצאים"
זה קרה ב-8 ביוני 2016 בשעת ערב. שני מחבלים חמושים, לבושים כאנשי עסקים, יושבים במסעדה במתחם שרונה ולפתע קמים ומתחילים לירות לכל עבר. בפיגוע נרצחים ארבעה אנשים – מיכאל פייגה, מילה מישייב, אילנה נבעה ועידו בן-ארי.
ילדיו של עידו, בן 41 במותו, היו עימו באותם הרגעים יחד עם אשתו החדשה, שנפצעה אף היא. הבן נועם לא רצה לשבת שם, ובכלל, כל הבילוי הזה צריך היה להתרחש ביום אחר. ככה זה עם צירופי מקרים, יש להם משמעות רק בדיעבד. כמעט שלוש שנים עברו מאז ואימו עוד מתקשה להאמין. בעיניים דומעות היא מספרת לדורון ומתי על הכאב. "זה פשוט לא נתפס, זה לא עובר", היא אומרת. "אומרים שהזמן עושה את שלו. כן, הזמן עושה את שלו, פשוט שמים מסכה ויוצאים. לא כתוב לי פה שהבן שלי נהרג. את הלילה הזה לא אשכח בחיים. אנחנו מכירים את הדרכים לבית החולים, אבל לא ידענו לאן לנסוע, היינו בטראומה".
רעות, האחות, בילתה עם חברות כאשר החלו להגיע הדיווחים על הפיגוע וחברתה קיבלה בוואטסאפ סרטון מהזירה. "אל תפתחי", הפצירה בה רעות. בדיעבד, התברר שמדובר היה בסרטון שבו רואים את אחיה נרצח אל מול עיני משפחתו. דקות אחדות לאחר מכן, בשיחת טלפון, התחברו הקצוות ורעות הבינה שהפצוע אנוש מהפיגוע שעליו מדווחים, הוא אחיה. "כל הערב הסתובבתי ברחובות סביב בית החולים", היא משחזרת. "לא רציתי לשמוע, לא רציתי לראות, לא רציתי שייחרט לי בראש הרגע הזה, שמודיעים. שעושים את זה לאמא שלי. היו יכולים לקחת לה הכול, אבל רק לא את עידו".
המפגש עם חברי ההרכב מתקיים ביום חורפי סוער במיוחד, בביתה של רעות. דורון ומתי מבקשים להכיר את עידו, ובעיקר להבין איזו יצירה מצפה המשפחה לקבל. הם פוגשים משפחה גדולה, חמה, קרובה ומגובשת. כל אחד מהנוכחים רוצה להכניס מילה, לומר משהו על עידו, לספר את אחד הסיפורים המצחיקים עליו, להדגיש את ההומור שלו.
אף שמעולם לא התגורר בבית אחותו, דמותו נוכחת שם בכל פינה, עם שלל סיפורים ותמונות. בולטת במיוחד התמונה שמונחת מעל הכיריים במטבח, שמלמדת על אהבתו לאוכל טוב. "בכל פעם שאני מכינה משהו וטועמת", אומרת רעות, "אני מסתכלת על עידו ומספרת לו איך יצא". ואימו ציונה נזכרת איך היה מחביא את העוגיות שהייתה מכינה, כדי שישמרו עבורו, וכיצד בנו הולך בדרכו.
הילדים של עידו, ליהיא (17) ונועם (18), דומים לו כל כך. "כשמסתכלים עליהם, רואים גם אותו", אומרות ציונה ורעות. "ואיזה אבא מהמם הוא היה". ליהיא מתארת איך היה לוקח אותם לטיולים, לא מפספס אף הזדמנות לסרט או למסעדה. "הוא היה כזה אבא שיודע הכול", היא מספרת. "בכל פעם שהייתה בעיה הייתי מתקשרת אליו והוא היה אומר את הדבר הנכון".
הם ממשיכים ומתארים את המתיחות הקבועות ב-1 באפריל, את אהבת החיים והמשפחה, את השירים הישנים ברדיו וההפתעות הקטנות שהיה מארגן. אב מדהים, אח קרוב, חבר טוב, מילואמניק מצטיין, יוצא סיירת מטכ"ל, ובעיקר אדם שאוהב לחיות. "אני יכולה רק להיות שמחה שהוא הספיק לעשות כל כך הרבה בחיים שלו", אומרת אימו ציונה.
"זה בול עידו"
את המפגש מסיימים מתי ודורון נרגשים. "פגשנו משפחה חזקה וחמה", הם אומרים, ומתארים את התחושה שקיבלו - שעידו היה מעין קפטן שתמיד אוסף את כולם, תמיד יוזם. "יצאנו מאוד מחוברים ורצינו כבר לכתוב את השיר. מצד שני היה החשש, האם הם יאהבו את השיר".
במפגש השני, ברגע שמתי פורט על הגיטרה ודורון מתחילה לשיר, הנשימה נעצרת. כשהם מגיעים לפזמון – "היא דומה לך אותו חיוך אותו מבט, גם הילד מזכיר אותך כבר בגובה שלך עוד מעט" – הרגש מתפרץ. לרגע, נדמה כאילו עידו נוכח בחדר, והמילים מתארות את רגעי האושר לצידו. "זה בול, בדיוק עידו", אומרת רעות כשהיא מקשיבה לשיר בשנית, ומציעה לדורון לכתוב עוד שירים בסגנון. "זה כמו תרפיה למשפחות שכולות", היא אומרת בחיוך. "זה רק לעידו, נתפר למידותיו. אלה הרגעים הקטנים שנותנים להכול משמעות", עונה דורון למשפחה בעיניים דומעות, "ואת הקשבת לכולם", אומרת לה רעות, "כאילו חיית איתנו".
חצות בלילה כבר ישנתי, ניסית אותי להעיר
בואי נלך לגלידה להמתיק את כל מה שמריר
אהבת שירים שנגעו בך, רצית שייגעו גם בי
אז הכרחת אותי להקשיב לכל מילה ולבס בפזמון השני
היא דומה לך אותו חיוך אותו מבט
גם הילד מזכיר אותך כבר בגובה שלך עוד מעט
זוכר כשנסענו למצוא חלליות, בשמיים נראו אורות ירוקים.
כל הלילה חיפשנו איזה רמז, בסוף נרדמנו בחניון מחובקים
ובחורף ההוא כשנסענו צפונה, דמיינו הרים מושלגים
בסוף בצד הכביש שיחקנו בשלג כשהאוטו עומד בפקקים
היא דומה לך אותו חיוך אותו מבט
גם הילד מזכיר אותך, כבר בגובה שלך עוד מעט
כל השבט התאסף ביקשת, סופש הזה חוגגים
מה יש לחגוג שאלנו וענית את החיים
כמו מלאך המשכת ללכת אחרי האור שבשביל
שוב עשית לנו קטע כמו אז באחד באפריל
