"אבא זה אני יובל, הלכתי לאיבוד"

כבר שנים שלצד הכאב הגדול על אובדן בנה הבכור, כואבת מרים גם את העובדה שיובל נחקק בזיכרון הלאומי בעקבות סיפור נפילתו. היא הייתה מעדיפה שיזכרו את דמותו כאדם. "הגעתי בעצמי וביקשתי מבית אבי חי ליצור סרט על יובל", היא אומרת. "היה חשוב לי שמישהו ייצור זיכרון על יובל שלא קשור בזה שהוא היה חייל, אלא בכך שיובל היה ילד בבית של המשפחה שלו. ההגדרה 'הומניסט' מתאימה לו. הוא היה אוהב אדם ואנשים. ילד מאוד סקרן שקרא המון ספרים".

יובל הראל(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

"יובל לא נולד חייל"

יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים, לוחם שריון שנפל במלחמת לבנון הראשונה, נחקק בזיכרון הלאומי בגלל סמיכות נפילתו לזו של לוחם הנח"ל יובל הראל, בנם של חיה ויוסי. שניהם התגוררו באותה שכונה – תלפיות בירושלים.

"לאורך השנים הופצה הרבה דיס־אינפורמציה שנוגעת לשתי המשפחות שלנו", מבהירה מרים. "במקרים רבים היא הסבה לנו הרבה צער. נעשו בדרך טעויות רבות אך העיסוק בהן וההתמקדות בצירוף של שני השמות הזהים נכון היה לאותו השבוע בלבד. מבחינתי הנושא העיקרי הוא יובל – חייו, אישיותו וזיכרונו.

"כבר די הרבה שנים שיש בארץ שלנו מגמה של האדרת המוות ושל תעשייה סביב השכול. יש תשומת לב רבה, דיבורים וצילומים סביב כל הלוויה של נופל. כואב לי על המעגלים הנרחבים של עיסוק במוות, במקום להתמקד בסיפור החיים הצעירים שהלכו לאיבוד. הלוואי והיינו יודעים להעריך יותר את חייו הצעירים בזמן אמת וכך גם בזיכרון הקולקטיבי. לאורך כל השנים התעקשתי שיובל לא נולד חייל. הוא נולד ילד וגדל להיות אדם בוגר עם רצונות ואהבות, היה לו מה להגיד וגם בצבא היו לו דעות משלו".

יובל הראל עם אימו מרים(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

עבור התיקון הזה ביקשה מרים מיוצרי הסרטון - עופר וינטר ושמעון אנגל, ומהמפיק דב אברמסון - להפוך לשותפים. למפגש ביניהם קדמו שעות רבות של ישיבות שבהן שמעו סיפורים על יובל כילד וכנער. לבסוף נבחר סיפור מילדותו, בזמן שבו שהה עם הוריו בשליחות בקנדה: "במשך שלוש שנים, מגיל שנתיים ועד גיל חמש, רק אנחנו היינו איתו, אבא ואמא", מתארת מרים. "באחד הימים יובל יצא יחד עם אבא שלו יחזקאל לקניון מרכזי וגדול. זה היה במוצאי שבת, הקניון היה הומה אדם ופתאום יחזקאל רואה שיובל לא לידו. הוא כל כך נבהל והחל לצעוק 'יובל יובל'. החל לרוץ הנה והנה במדרגות כדי לחפש אותו, ופתאום בין כל הרחש הזה של הקניון הקנדי ממלא את החלל במערכת הכריזה קול בעברית: 'אבא זה אני יובל, הלכתי לאיבוד ואני מחכה לך ב־lost and founds'. יובל ידע לדבר אנגלית, אבל הבין שהוא צריך להשתמש ב'שפת הקוד' שמקשרת בינו לבין אבא. פתאום בתוך החלל הזה, מי מצפה לזה בכלל, העברית מציפה את הקניון. 'אבא, הלכתי לאיבוד'. זו הייתה הברקה".

הצפייה בסרטון נערכת בסלון ביתה של מרים, היוצרים יושבים על הספה וממתינים בדריכות לתגובתה. "הרגשתי שהסרט מאוד 'רך' ומי שמכיר את יובל יודע איזה ילד רך הוא היה", היא אומרת. "גם כשכעס, הוא לא התחצף לעולם והיה אומר את הדברים שלו בנועם. היה בי פחד וסקרנות, מה יקרה כשהסיטואציה תתורגם לסרט. מה עבר עליכם בזמן שיצרתם את זה?"

"זה היה מאוד מאתגר", משיב וינטר, "אבל ברגע מסוים הבנו שזה בעצם משל: בפעם הראשונה יחזקאל 'מאבד' את יובל במובן הפשוט של הביטוי, בפעם השנייה כסמל, מאבד אותו במלחמה".

אנגל מוסיף: "ניסינו לקחת את האופי של יובל ולצקת אותו בסרטון: הסקרנות שלו, החיפוש, האהבה שלו לספרים ולמוזיקה, דרך נגינת הכינור. יש דיסוננס ברגשות שהאב והבן חווים בסרטון, למרות ששניהם מרגישים שהם 'הלכו לאיבוד'. עבור יובל זו סוג של הרפתקה שהוא יוצא אליה, הוא לא מאבד את העשתונות. יחזקאל לעומת זאת חווה את האובדן מתוך פחד, וכדי להביע את זה בסרטון פירקנו את הקניון לאלמנטים צפים, החפצים כמו מעופפים והממד הופך לשחור-כחול מפחיד".

(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

סיפור מורכב

כדי לבטא את האהבה של יובל לספרים, הכניסו היוצרים לסרטון את הספר הראשון שלמד לקרוא בו, TIP. "היחס שלו לאנשים סביבו מובא במאור הפנים של הילד בסרטון", ממשיך וינטר. "במדרגות הנעות הוא רוקד ומתלהב, כשהוא פוגש אדם זר הוא נותן לו 'כיף', לכולם יש אינטרקציה חיובית איתו. כשהוא רואה את האדם שמנגן בכינור, הוא עוצר ומקשיב לו. ציירנו את נגן הכינור בדמותו של יובל בנעוריו, עם התלתלים הארוכים".

בשיחות ההכנה עם מרים, מספר אברמסון, בעל הסטודיו שהפיק את הסרטון, עלה וצף הפיל שבחדר: נפילתו של יובל כחלק מאתוס הזיכרון הלאומי. "כשהראיתי את התסריט לחבר תסריטאי, הוא אמר לי: 'מה קרה לכם? יש פה סיפור מטורף על שני נופלים עם שם זהה שכולם מכירים, ואתם רוצים לעשות סרט על ילד שהולך לאיבוד בקניון?' אבל זו הייתה כוונתנו", אומר אברמסון. "בחרנו לרמוז על מותו הטראגי של יובל בעדינות הכי גדולה שיכולה להיות. המסר הוא שאנחנו רוצים לספר לכם סיפור אחר, מורכב יותר".

הסיפור האחר הזה מצייר את דמותו של ילד רגיש, שהמוזיקה הייתה בנבכי נשמתו. "מגיל שבע ועד 17 יובל ניגן בכינור", מרים מספרת. "ההתאהבות שלו במוזיקה החלה מהכינור אבל הוא היה מאזין גם למוזיקת רוק דרך מכונת תקליטים. בצבא היה לו טייפ עם קלטות ומאוחר בלילה, אחרי הטנקים והכול, הוא היה יושב ושומע. וכל החברים שלו, שבחיים לא שמעו כאלה קלטות, היו יושבים איתו ומקשיבים".

'"ילד רך". יובל בילדותו(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

"באחד הימים", היא ממשיכה ומתארת, "הגעתי לבסיס 'רוויה' שבו הוא היה עם חבריו. מצאתי אותם בחדר מול תנור, שפוכים מעייפות ומאזינים לאלטון ג'ון מהטייפ של יובל. לכל מקום הוא היה לוקח את הטייפ איתו, גם לשמירות במחסומים. מהצבא הוא היה חוזר הביתה פעם בשלושה שבועות לזמן מאוד קצר. הוא היה בא הביתה מאוחר, הייתי פושטת לו את הבגדים ואומרת לו 'לכביסה מיד!' ובראשון לפנות בוקר הוא כבר היה יוצא חזרה לבסיס".

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה התקדם יובל עם פלוגתו לכיוון עין אל־חילווה, מחנה פליטים ליד העיר צידון. ביום השלישי למלחמה נכנסה הפלוגה שלו לקן הצרעות והטנק שלו נפגע מטיל נ"ט ועלה באש. "כולם ראו כיצד הוא הוצא בחירוף נפש מן הטנק על ידי מפקדו וחבר נוסף", מספרת מרים. "הם נעו אחורה כשהוא מונח על צריח אחד הטנקים. אף אחד לא דיבר מילה, מסביב הייתה דממת אלחוט. גם בערב, כשהתקבצו לבסוף לחניה, הם לא היו מסוגלים לדבר. יובל נולד בערב יום כיפור, כאשר לאט לאט שקט יורד על הרחוב עד שהוא משתתק לחלוטין. זה ממש התאים לו, למרות שהוא שמע מוזיקה בקול רם היה לו שקט פנימי. יובל בא מהשקט ואליו חזר".

בעקבות מותו כתב עמנואל צבר את השיר "ברית דמים" ("היובלים וההראלים" או "על דעת המקום"), ששרה מירי אלוני ומספר את סיפורם של שני הלוחמים משכונת תלפיות שנפלו בקרבות. המנגינה הזו נשזרה בעדינות בסרטון שהופק כעת לזכרו.

"כשעמנואל צבר כתב את 'ברית דמים', הוא התחיל במילים 'על דעת המקום ועל דעת הקהל', מתוך תפילת 'כל נדרי' הפותחת את יום הכיפורים", מספרת מרים. "שאלתי אותו, איך ידעת להתחיל דווקא במילים הנאמרות מדי שנה בערבו של יום כיפור - בדיוק באותו זמן בו יובל נולד? לדבריו הוא לא ידע את הפרט הזה. צירוף המקרים הזה הרעיד אותי".

למצוא ולאבד

יובל היה בן 19 בנופלו. הוא הועלה לדרגת רב"ט לאחר נפילתו, והובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. כשמרים נשאלת מה לדעתה היה רוצה לעשות כשיהיה גדול, היא עונה: "אני חושבת שהוא רצה להיות גדול, ורק לא הצליח. הוא רצה להמשיך לעסוק במוזיקה ולפתוח מרכז האזנה למוזיקה, שבו יהיו גם הסברים על שירים ואפשרות להשאיל קלטות הביתה. הוא האמין שחשוב שאנשים יקשיבו למוזיקה, שזה ישמח אנשים ושהם יתרגשו".

את הסרט חותמת סצנת האיחוד בין האב לבנו שאבד בקניון. אנגל מספר על הוויכוחים שנשמעו בחדר העריכה לפני שהיא נוצרה. "היתה בינינו מחלוקות על סיום הסרטון. הרי בסוף הסיפור האמיתי הוא מוצא את יובל, אבל יחזקאל מאבד אותו שוב. העניין הזה של למצוא ולאבד, היה לנו קשה להחליט ולומר את זה אבל ידענו שזה חייב להיות הפתרון".

ומרים מתארת: "הפחד לאבד את הבן היה תמיד, עם או בלי מלחמה. שבעה שבועות אחרי מותו של יובל נסענו למקום הנפילה עם הבנות שלנו, שהיו אז בנות 16 ו-12. כשעמדנו שם לא הרגשנו שיובל הגן על האחיות שלו ועלינו ולא על כל המדינה או על כל האומה. הוא נפל במלחמה מאוד שנויה במחלוקת, מלחמת ברירה. יובל הוא בשר מבשרי וזאת עבודה קשה לשמור על הזיכרון. לא היה קורס כזה להורים שמאבדים את הילדים, ואומרים להם 'תראו זה מה שיהיה אז תקראו, תעשו ותרשמו'. יש הרבה אנשים שנזכרים ביובל ונזכרים בו לטובה. במשפחה זוכרים את יובל כל יום כל היום. ימי הזיכרון הם לא בשביל המשפחות, אנחנו לא זקוקים לזה".