הג'יהאד האיסלאמי נכנס לליגה של הגדולים
הוא נחשב בעבר לארגון קטן וזניח - אך הפעם הצליח לקבוע את הטון. גם אם הסיכולים יחזירו את הפחד למפקדי ארגוני הטרור - מקבלי ההחלטות בישראל חייבים להפסיק להלך בין הטיפות. ארבע הערות על הסבב האחרון
הג'יהאד האיסלאמי, ארגון שהיה פעם קטן וזניח באופן יחסי - יזם הפעם את ההסלמה והוביל אותה, ולפעמים אף היה נדמה שהוא לוקח את חמאס איתו יד ביד בחמ"ל המשותף, ולא להיפך. הוא קבע את הטון, את השיח - ואת הדברור של הסבב.
במשך חודש ימים ניסה הארגון בדרכים שונות לבצע פיגוע כדי להחריב את שיחות ההסדרה עם ישראל. בסוף זה הצליח לו, והוא גרר איתו את חמאס. עם תום ההסלמה הנוכחית הג'יהאד מיצב את עצמו כשחקן משמעותי בזירה העזתית ובזירה הערבית.
אם פעם לאנשי המודיעין המצרי הספיק לזמן לשיחות את יחיא סינוואר, הרי שכיום הם כבר עושים כבוד גם למנהיג הארגון זיאד נחאלה - ויש לו כיסא קבוע בשולחן העגול. אפילו בכיר הזרוע הצבאית של הארגון, בהא אבו אל-עטא, נכנס לקבוצה האקסקלוסיבית שיושבת מול המצרים בדיונים בגובה העיניים.
אמנם הוא שילם על כך מחיר כבד למדי, אך אם יש שחקן שקצר הישג לטווח הארוך בסבב הזה – הרי שזהו הג'יהאד האיסלאמי שנכנס לליגה של הגדולים, לא רק בזירת ההתכתשות אלא גם בזירת המשא ומתן.
קריאת השכמה לישראלים
מאז מבצע צוק איתן בשנת 2014 התרגלנו לכך שכיפת ברזל מצליחה לייצר הגנה כמעט מושלמת מול נשק הרקטות. במשך שנים חמאס שבר את הראש כיצד הוא יוכל להתמודד עם המערכת, וניסה לאתגר אותה בכל מיני דרכים. פעם היו מכנים בעזה את המערכת בזלזול ''כיפת הפלסטיק'', אבל הביטוי הזה נזנח מהר מאוד אחרי שהבינו את האפקטיביות שלה.
בסבב האחרון ניסו חמאס וג'יהאד דוקטרינה חדשה. במקום להתמקד בטווחים הרחוקים, נורו רקטות לטווח של עד 40 קילומטרים. אלא ששיטת ההפעלה השתנתה, ושני הפלגים החליטו לשגר מטחים כבדים מאוד של עשרות רקטות במכה אחת - ולעבר יעד אחד, או לחילופין, ירי של שני מטחים כבדים לשתי נקודות בלבד. המטרה הייתה לנסות ולגרום לרקטה אחת, או אפילו שתיים, להסתנן בין הטילים המיירטים, לחדור את הבועה הווירטואלית של כיפת ברזל - ולהתפוצץ על מרכז אוכלוסיה.
אחרי שנים של תסכול בעזה, הניסיון הזה הצליח והוא גבה את חייהם של שלושה אזרחים ישראלים. לכן הסבב הזה גם הפך לקטלני ביותר מאז מבצע צוק איתן. התוצאות הללו צריכות להיות בבחינת קריאת השכמה עבור האזרחים הישראלים לכך שכיפת ברזל אכן לא מספקת הגנה הרמטית בניגוד למה שרבים כאן היו סבורים. ועוד משהו – הנפילות במרכזי אוכלוסין למרות כיפת ברזל, הן רק קדימון דל אמצעים למה שעתיד להתרחש בישראל במקרה של מלחמה בזירה הצפונית מול חיזבאללה ופטרוניו.
האיתות למנהיגי ארגוני הטרור
יותר מדי שנים חלפו מאז שצה"ל ושב"כ ביצעו סיכולים ממוקדים נגד גורמי טרור בעזה. ניסיון העבר, הקרוב והרחוק יותר, מלמד שמדיניות החיסולים היתה אפקטיבית ביותר וזרעה מורא ואימה בליבם של הרבה מחורשי רעתנו.
החל מהחיסולים של אחמד יאסין, עבד אל-עזיז רנתיסי וסלאח שחאדה בימי האינתיפאדה השנייה שהביאו בין היתר להפסקת פיגועי ההתאבדות, ועד לחיסולים של אחמד ג'עברי בשנת 2012 ושל ראא'ד אל-עטאר ומוחמד אבו שמאלה בצוק איתן שטלטלו וזעזעו את הזרוע הצבאית של חמאס. מאז חלפו כמה שנים, וכיום מהלכים להם מפקדי חטיבות בחמאס ובגא"פ בין האנשים ומנהלים אורח חיים שגרתי לגמרי.
חיסולו לאור יום של איש הכספים חאמד אל חודרי על-ידי כלי טיס בעת שנסע ברחובות העיר עזה היה חשוב לא רק כדי שהוא יתאחד עם בוראו, אלא גם כדי לייצר מצג שהזכיר להרבה אנשים את תמונת חיסולו של ג'עברי - הרכב המעוך והבוער באמצע הכביש, והגופה המפויחת בלב ליבה של עזה.
החיסול הזה היווה איתות ברור להנהגות של חמאס וג'יהאד בעזה כי הם אינם חסינים עוד. ואם נחזור שוב לפסקת ניסיון העבר, אז סביר שתחושת חוסר ביטחון ומבט קבוע לשמיים יגרום להם לקבל החלטות זהירות יותר. כי בסוף בסוף - אלה החיים שלהם שמונחים על הכף.
אין שחור ולבן
תנועה לכל מני כיוונים זה יפה מאוד בריקוד, אך היא פחות מרשימה כשמדובר במערכת היחסים השברירית בין רצועת עזה לישראל. היום אנחנו סופרים שמונה סבבים אלימים בשנה האחרונה. שמונה סבבים קצרים שתמיד הסתיימו בתחושת תסכול והחמצה בצד הישראלי. מדוע? משום שאין החלטיות.
מקבלי ההחלטות כאן מנסים להלך בין הטיפות מבלי להירטב. מצד אחד, לא להגיע למבצע נרחב מול עזה שיהיה לו תג מחיר כבד. מצד שני, לא ללכת עד הסוף עם הסכם ההסדרה. במזרח התיכון אין אמצע. יש שחור ויש לבן.
הניסיון הזה להישאר באמצע הוא מה שהביא אותנו לנקודה שאנחנו נמצאים בה. הניסיון הזה להישאר באמצע ישאיר אותנו בדיוק באותה נקודה: סבב אלים אחת לכמה שבועות. הגיע הזמן לקבל החלטה – שחור או לבן. נתראה אחרי האירוויזיון.
לפנייה לכתב/ת 
