רוצים ילדים עצמאיים? הימנעו מהטעויות האלו
אם אתם כל הזמן עוזרים לילדים, עושים במקומם ומנסים כמה שיותר להקל על חייהם, אתם מונעים מהם את האפשרות להסתדר בכוחות עצמם. מה הדרך הנכונה לגדל ילדים עצמאיים ואיך כל זה קשור לימי הזיכרון הלאומיים?
עד שהפכתי לאם, ימי הזיכרון הלאומיים היו עבורי ימים עצובים ושקטים. כשנולדו ילדיי, הם קיבלו בבת אחת משמעות אחרת, שונה. נכון, הם עדיין היו ימים עצובים וקשים, אבל פתאם הסתכלתי עליהם בעיניים הוריות. שאלתי את עצמי, מה יכולים הימים הנוראים והקשים האלה ללמד אותי, על המסר ההורי, אותו ארצה להנחיל לילדיי? והתשובות, כדרכן של תשובות, לא איחרו להגיע.
הרכב המשפחתי שלנו התקלקל ונכנס למספר ימים למוסך. אני הייתי זו שנבחרה לגשת לשם ולשחרר אותו. מוסך קטן ומשפחתי שמנוהל כבר שלושה דורות. סבא, בן ונכד. והתור ארוך, ארוך מדי. בין רחמים עצמיים לעצבים על משך ההמתנה המצופה לי, משך את תשומת ליבי דווקא הסבא. כבר לא צעיר, אבל חסון ונמרץ. התבוננתי בו, רושם בקופה, מסביר בסבלנות. איש נעים, פנים טובות. ואז ראיתי את הזרוע שלו. החולצה היתה מקופלת עד המרפק, ובחלק הפנימי של האמה בצבץ מספר.
קראו עוד:
זו הדרך להסביר לילדים על יום הזיכרון
טיפול בטבע: לעזור לילדים באווירה חופשית
כשהבחין שאני מסתכלת, כאילו רק חיכה להזדמנות לספר שוב את הסיפור, ביקש מהנכד להחליף אותו בקופה, התיישב לידי עם שתי כוסות תה ועוגיות, והתחילה שיחה אמיתית, כואבת ועצובה. כל כך עצובה. סיפר שבפרוץ המלחמה היה בן עשר. בגטו, איבד את כל משפחתו, קפץ מהרכבת, הסתובב ביערות, בקור, בשלג, ברעב, בצמא. ילד בן עשר. אין מי שיגן וישמור עליו, אין מי שיכסה אותו, שידאג לו לאוכל, שיתן לו כתף לבכות עליה. אין לו אף אחד בעולם.
נגמרה המלחמה, והוא עלה על האונייה לארץ ישראל. כבר כמעט בן 17, מספיק בוגר כדי שישימו לו נשק ביד, ויגידו: ״קדימה. צא להילחם ולהגן על הארץ״. והוא נלחם. "את יודעת", אמר בעיניים טובות ונוצצות - "זה היה רגע נפלא. הפעם אני אוחז בנשק. הפעם אני מגן. ועד היום אני מגן. על המשפחה שלי ועל עצמי, בכוח העבודה. בזה שאני קם כל בוקר ובא לכאן".
תנו לילדים להזיע
והנה אנחנו, ההורים של המאה ה-21. אנחנו אלה שנדבר עם המורה - במקום לתת לילדים לדבר בעצמם, נרוץ לסגור חשבון עם ההורה של החבר/ה שהתנהגו לא בסדר ונכין את שיעורי הבית הכי יצירתיים והכי מושקעים בשביל הילדים.
אנחנו אלו שנעיר אותם בבוקר לבית ספר, גם כשהגיעו לגיל בו הם יכולים להתעורר בעצמם, נזכיר להם שיש ללמוד למבחן למחר ונשב להתכונן יחד איתם. בנוסף, נרוץ להביא את הסנדוויץ' לבית ספר, אחרי ששכחו אותו בפעם העשירית בבית. נקנה, ונסדר, ונתקן בכל פעם שהם אלה שיאבדו, שיקלקלו, שישכחו.
תנו לו להתמודד עם קשיים, תנו לו לפתור בעיות. תנו לו להתאמץ, להזיע, לחשוב, ליפול, להיכשל ולהצליח. כשהוא נתקל בקושי - תשמחו בשבילו. זה הזמן שלו ללמוד, להתפתח ולגדול. תסמכו עליו שאם הוא יזדקק לעזרה, הוא יפנה אליכם.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אל תקפצו מיד לסדר ולתקן. תהיו לידו כרשת ביטחון של תמיכה והגנה לעזור, לייעץ ולתמוך, אמרו לו: "אנחנו יודעים שזה קשה/מכעיס/מעצבן. אנחנו מבינים אותך. היית רוצה שנבדוק יחד מה עוד אפשר לעשות?" אל תוותרו ואל תעשו במקומו. ההתמודדות היא שלו ושלו בלבד, אנחנו כאן לתת עזרה בכל מה שצריך.
להתאמן בפתרון בעיות
אף אחד לא רוצה קשיים וצרות. כולנו רוצים חיים נוחים, טובים ומוצלחים, ואת זה אנחנו מנסים להעניק גם לילדינו. אלא, שבניסיון למנוע מהם להיפגש עם הקשיים, אנו מונעים מהם את הדבר החשוב ביותר להתפתחותם ורווחתם האישית: אנו מונעים מהם לקום ולהתמודד. להתאמן בפתרון בעיות, להאמין בעצמם, להאמין ביכולות שלהם. אנו מונעים מהם להתבגר.
זו האמת. זו הגבורה האמיתית, והיא זו שהובילה להקמת המדינה היהודית. בכל פעם שאנחנו נופלים ומתרוממים אנחנו מתגברים ויכולים להגיע למחוזות חדשים וטובים יותר. כשיש תקווה - יש חיים, יש תנועה.
הקושי הוא תמיד מקפצה למקום חדש. טוב יותר עבור ילדנו ועבורנו. אל תראו בו מכשול. כשתזוזו הצידה ותראו את ילדכם מתמודד ומצליח, תגלו עד כמה אתם שמחים וגאים בו, עד כמה הוא יכול ומסוגל. תוכלו להרגיש כמה אתם שמחים וגאים בעצמכם, בהורות שלכם כי הצלחתו של הילד היא ההצלחה שלכם. אתם ההורים שלו. אתם לימדתם אותו את כל מה שהוא יודע. אתם יכולים להיות גאים. ומהמקום הזה, מהמקום של ההצלחה, השמחה והגאווה, ההורות שלנו כבר תיראה ותתנהל לגמרי אחרת.
הכותבת היא מנהלת יחידת הגנים במכון אדלר
לפנייה לכתב/ת 
